אני לא יודע מאיפה התחילה המשיכה שלי לכבישים המהירים
אם זה מהתקופה שבה רק קיבלתי רישיון יחד עם רכב חברה של ההורים עם דלק אין סופי?
אם זה מהתחושה של המסע?
אולי מהנופים שמתחלפים?
אולי מהמיומנות שעלתה עם השנים, זו שצריך כדי לתמרן בכביש המהיר, הרבה מעל המהירות המותרת, לזגזג בבטיחות ועדיין לא להיתפס
אבל בשנים האחרונות המשיכה הזו שלי עברה שלב באבולוציה שלה, השתנתה, התפתחה
מתישהו ההבנה הבזיקה בי שבזמן נסיעה קשה מאוד לראות לתוך המכונית
כן, החלונות שקופים
וכן, יש אנשים בשפע מסביב
אבל בטח בכביש מהיר, כשהתנועה זורמת, אנחנו לא מסתכלים לחלונות שסביבנו, כי זה מסובך
ואז המכוניות הופכות להיות רצף של חללים הנוסעים זה לצד זה, שקופים ולמרות זאת, בלתי חדירים
אז התחלתי להעז, בין דפיקות הלב שלי, לדפיקות הלב של מי שישבה לידי בכיסא
התחלתי להתרגל לנסיעה עם יד אחת על ההגה והשניה זזה במעגלים מהירים על דגדגן רטוב
ומשם החיבה שלי רק גדלה
כי דפיקות הלב ההדדיות האלה, בטח אלו של אישה נרגשת שיושבת לידי ובטוחה שכל העולם רואה אותה, רק העלו את הרף
מהר מאוד עבר החוק שלפיו אין לבוש תחתון בזמן נסיעה איתי.
מכנסיים, תחתונים, פשוט צונחים כשהדלת נסגרת, כי גם בעיר, מי יראה למטה
ואני צריך את האזור הזה שלה נגיש...
אחר כך הגיע ההעזה גם להוריד את החולצה והחזיה
לחשוף זוג שדיים בוהקים מעל חזה מתנשם במושב לידי
ובדרך כלל יחד איתם גם פרצוף אדום מבושה ועיניים שממאנות להעצם, אלא נשארות גדולות, פתוחות, מביטות על התנועה מסביב
בטח אחרי שהמכונית עצרה בשולי הכביש המהיר והשדיים העולים ויורדים נקשרו, צפוף, הדוק. שינו צבע לאורך הנסיעה מלבן לאדום וסגול
אחרי שהתחתונים שצנחו ממנה נתחבו לפיה לאט, ממלאים אותו עד תום
כשאני ממשיך לנהוג בזמן שדפיקות הלב שלי רועמות עם כל ניידת שעומדת בצד הדרך, מנסה לתפוס את כל הפושעים הנוראיים שמעיזים לנסוע באופן לא חוקי
ועם יד אחת שלי שלא מרפה מהדגדגן
והחזה החשוף במושג לידי
זה הפך להיות כיף להסביר את הדרך
לחזור להתרכז בנוף
להצביע על ההר הזה, על היישוב ההוא עם הסיפור המעניין
לראות אם היא באמת מקשיבה
ואז להסב את תשומת ליבה לעובדה שרמזור אדום מתקרב
לזה שיש הולכי רגל במעבר החציה
או מכוניות שנעמדות בפקק לידינו
עם נהגים משועממים שמתחילים להציץ ימינה ושמאלה כדי להעביר את הזמן
אבל אף פעם, לא הזכרתי את נהגי המשאיות, שמעמדת התצפית הגבוהה שלהם נוטים לנסוע לידי, כמין מחסום דרכים מהלך
לראות, מרחוק, את מושא החלומות שלהם יושב אצלי במושב שליד הנהג
ולדעת, שעבורנו החלום הבלתי נתפס שלהם הוא רק המשחק המקדים