לא סתם

יש ריח של קיץ בחוץ, הוא מרחף באוויר, מפתה אחרי כל הלחץ שליווה את החורף האחרון

יש אנשים מסביב, בבית הקפה הסטנדרטי שצמוד למוסד הגדול

הם קיימים שם כמו תפאורה מעומעמת סביב החשמל שזורם באוויר כשאנחנו ביחד, רעש רקע

הזמן טס, נעלם. הוא לא באמת קיים ברגעים האלה. גורם לנו להתפלא כשאנחנו מסתכלים בשעון ולא מבינים איך הוא דילג קדימה פתאום

וכשהם נעלמים ואנחנו באמת לבד, האצבעות שלה מקיפות את האצבעות שלי שטובעות, מהופנטות בתוך השיער הרך שלה

מסמנות לי לסגור את האצבעות ולמשוך, חזק, בדיוק כמו שהיא אוהבת

והזמן

הוא עוצר מלכת