הפעם האחרונה שלנו בירושלים אי אז מזמן הייתה אחרת מאוד
הגעת להיות הצל שלי ביום עבודה, לבושה יפה כמו שרק את יודעת, מהממת ומודעת לשני חוקים שילוו אותך לאורך היום:
את לא מדברת אלא אם דיברו אליך.
והצעצוע הרוטט שנכנס לתוכך ברכב בהפתעה מוחלטת, שם כדי להשאר, לאפשר לי להסיח את דעתי בזמן הפגישות עם האפליקציה בטלפון מול מי שבכלל לא ידמיינו שאפשרות כזו קיימת.
זה היה יום של דפיקות לב, הדדיות.
שלך מול זרים, בסיטואציות לא מוכרות.
נאלצת להיות יפה ולשתוק, בסיטואציות שבהן בזמן אחר היית מזמן מביעה בהן את דעתך. לתת לרטט שבוטש בתוכך להלחם במחשבה, להאיץ את הלב, לאתגר את האזניים ששומעות אותו מזמזם כנגד הכסא שתחתיך.
דפיקות הלב היו גם שלי, מעבר לסיטואציה שבה נכנסת לפגישות עסקיות, סודיות. כאלה שמשפיעות על חיי. דפיקות הלב שלי היו בעיקר כי למרות הפוזה הדומיננטית לא היה לאורך כל היום שום דבר אחר בראש שלי, חוץ מהמחשבה הזו - על איך את רואה אותי מהצד? מחוץ למיטה או לסשן, כשאני מתפקד ביום יום שלי. כי הדעה שלך הייתה היחידה שחשובה בעיני, למרות שהדעות של האחרים שפגשנו הן אלה שמשלמות את החשבונות שלי בסוף החודש.
ההתרגשות ההדדית הזו, עדיין רצה לי על העור כשאני עוצם את העיניים ומדמיין את ההליכה שלנו מהרכב לפגישה בשביל עם האבנים המשתלבות, הבולטות. אותך הולכת לאט על העקבים הגבוהים, נשענת על ידי בצעדים איטיים, מדודים, שנלחמים מול הצעצוע הרוטט, שלא יברח.
הפגישה המפתיעה שהגיעה שבה למרות באופן מקרי לחלוטין את היית המומחית האמיתית בה בלי שאף אחד אחר ידע או הבין.
ומעל הכל התחושה המדהימה הזו של יום שהיה יכול להיות יום של שגרה והפך יחד ליום של הרפתקה משותפת.
יום שלמרות הזמן שעבר לא מוריד לי את החיוך מהפנים.
הפעם הבאה שלנו בירושלים תהיה אחרת, חברית, מחוץ לקשר בדסמי שחלף ונשאר מאחור.
יום של הפסקה מהחיים העמוסים של שנינו. אחרי אין סוף תכנונים ודחיות.
ואם כבר, אולי בזכות זאת, יום שיעלה את אותו חיוך גדול על הפנים של שנינו.
