לא סתם

היא רגילה לגעת בעצמה. רגילה לתחושה של האצבעות על הדגדגן לפני השינה.

זו תחושה טובה, תחושה חזקה של שייכות לעצמה, של הכרה של עצמה עם עצמה. הרגל של שנים.

ופתאום יום אחד היא שייכת לאחר. אחר שמחליט אם, מתי ואיך היא תיגע בעצמה. כי עכשיו הגוף שלה כבר לא שלה, היא שלו.

זה לא היה סתם יום, הוא היה מלא בשיחה איתו, בדמיון, ברצון. ועכשיו למרות שהם לא יחד היא רוצה את הפורקן שמתלווה למחשבה עליו.

היא לבד במיטה, לא נרדמת, צריכה, משתוקקת, שולחת יד ומהססת כי למרות שהוא לא איתה היא יודעת שהיום לא.

וזה לא פשוט, זה קשה ומתסכל.

לא קל להעביר את השליטה בחיים שלה לאחר. אבל מחר הם ידברו שוב, אולי יפגשו, ואולי מחר כן