רגשות

האמת שהתחושה הזאת נכתבת בדיעבד, אבל למרות שהיא קצת דעכה מהמועד שבו הייתי אמור (או תכננתי לראשונה) לכתוב עליה (אתמול, או בעצם, אם לוקחים בחשבון שכבר חמש לפנות בוקר של יום שישי, אז שלשום), היא הציתה את עצמה מחדש ממש לאחרונה..

מאז ומעולם הבעיה שלי בבדס"מ היתה שיש לי חברה ונילית (לא תמיד אותה אחת, אבל כמעט בלי הפסקה ביניהן), ותמיד נקרעתי בין שני העולמות. טוב, נקרעתי זה קצת קיצוני - פשוט בד"כ עד עכשיו כל ניצן של קשר בדס"מי נגדע בגלל פחדים ורגשות אשם, והסתיים בחזרה מהירה לוניליות, והסתפקות בפנטזיות בדס"מיות בלבד..

היום, אין לי ספק, שאני בתחילתו של הקשר הבדס"מי הכי משמעותי שאי פעם היה לי. מצד שני, במקביל, אני גם נמצא בעיצומו של הקשר הונילי הכי משמעותי שהיה לי, שבסבירות מאד גבוהה יוביל לחתונה.. בעיה? tell me about it.. (וכן, אני יודע שאני לא היחיד, ושיש כאן לפחות עשרות עם אותה הבעיות ועם אותן התחושות. אבל איכשהו, הידיעה הזאת לא ממש עוזרת..)

בכל מקרה, כל ההקדמה הזאת, כנראה, היא בסך הכל שוב איזה ניסיון משיכת זמן שלי, גם קצת כדי לסדר לי את המחשבות. אבל היי, אני בכלל לא אמור לחשוב יותר מדי בבלוג הזה, אלא פשוט לשפוך רגשות. הבעיה, שאני לא לגמרי בטוח איך אני מרגיש.. אז אני אנסה פשוט לכתוב כל מה שעולה לי בראש ברצף..

אני אוהב מאד את החברה שלי. היא מאד חשובה לי, ולא הייתי רוצה לאבד אותה. בנוסף, ואולי אפילו יותר - לא הייתי רוצה לעשות גם שום דבר שאי פעם יפגע בה (אני מודע לבעייתיות - אפילו מה שאני עושה כאן עכשיו עלול לפגוע בה..). אבל במקביל, אני גם מאד קשור לדומית שלי, היא חשובה לי, ואפילו שאנחנו רק בתחילת ההכרות, אני שלה, ורוצה להישאר שלה. אבל שוב אני עובר יותר לעובדות ותיאורים, ופחות לאיך אני מרגיש (קשה הסיפור הזה של החצנת רגשות :)).. אז אני אחזור שוב לרגשות, אבל אתמקד הפעם רק בחברה וברגשות האשם (בכל זאת, זה הנושא של הפוסט..). אני לא מרגיש עם זה טוב בכלל. קשה לי עם מה שאני עושה לה. לא רק בגלל הפחד, לא רק בגלל החשש ממה יקרה אם היא תגלה. לא רק בגלל שקשה לי לשקר וקשה לי לחיות עם שקרים. עצם העובדה שאני עושה לה את זה, אפילו שרק אני יודע על זה, כבר עושה לי רע. בסך הכל, הרי מה זאת אהבה, גם ונילית (בין השאר, יכולות להיות הרבה הגדרות, אני לא מתווכח)? להיות מאושר כשגרמת לבת הזוג שלך להיות מאושרת. ואני מפחד שאני עלול לפספס כאן בגדול.. נכון, הבדס"מ הוא חלק ממני, הוא צורך אמיתי שלי. אבל מי אמר שאני צריך לשים את הצרכים שלי קודם? חלק מקשר אמיתי זה להתפשר, לא? לוותר על דברים למען בן הזוג. אז אולי בכלל אני אמור "להיות גבר", ולאטום את החלק הזה שבי, במקום להתבכיין שזה חזק ממני? בכל זאת, הקרבה זה ערך עילאי..

אני יודע, הפוסט הזה מבולבל ומבולגן, בלי מטרה, בלי כיוון, בלי מסר. אני באמת מתנצל בפני מי שהגיע לכאן בטעות וקרא אותו :). אבל האמת שככה אני גם מרגיש עכשיו - מבולבל..

טוב, נו, זה לא בדיוק אפיסות, כנראה שקצת הטעיתי... הכוונה יותר לאפיסת כוחות..

כל היום הרגשתי מרוקן, נטול כוחות. היה לי שבוע עמוס מאד בעבודה -בקושי היה לי זמן לאכול, לא ישנתי מספיק, והשיא היה שאתמול היה לי לילה כמעט לבן (עבדתי עד חמש בבוקר, וקמתי להמשיך לעבוד בשמונה).

בכל מקרה, הרגשתי כל היום לגמרי אפוף, מרחף, ולא במובן החיובי. כאילו אין לי כוח לזוז, אין לי כוח לכלום, אין לי אנרגיה לשום דבר, רק מחכה כבר לסוף היום, להגיע למיטה שלי..

כל כך הייתי נטול כוחות, שבבוקר בקושי נכנסתי למסנג'ר, רק מדי פעם ככה מין גיחה קטנה, לבדיקה.

אבל איך שהיא יודעת לעורר.. אחרי הצהריים זה קרה. הדומית שלי שוב הופיעה וטלטלה את יומי. מודה, העייפות לא חלפה לחלוטין, אבל בריחוף והאפיפות הפכו לריחוף ואפיפות אחרים לגמרי. גם עכשיו, אני שוב קצת מרוקן, אבל הזיכרון של הרגעים ההם, ממלא אותי.

וכן, יש לי גם צריבה קטנה בחזה, מעל הלב, שתזכיר לי כל הזמן שאני לא לבד..

האמת, לא חשבתי בכלל שזה יהיה הרגש הראשון שאני אכתוב עליו כאן, אבל זה רק מתאים, סמלי ומשמח 😄 שזה יצא ככה.

מודה, בהתחלה חשבתי לכתוב על בלבול, פחד, רגשות אשם. אולי געגוע.

אבל ברגע שהדומית שלי התחברה, והתחלנו לדבר, התמלאתי תחושה חדה וכיפית של שמחה. הייתי כותב אפילו אושר, אם לא הייתי חושש שאני אשמע כמגזים, או שיש שיחשבו שזה מוקדם מדי.

במשך כל השיחה, לא הפסקתי לחייך. חיוך גדול, אמיתי, מעמוק בפנים. לא רק חיוך מנומס, לצאת ידי חובה, אלא חיוך זורח ומדבק, על גבול הצחוק (ולפעמים אפילו מעבר לו).

שמחה, שמחה אמיתית ומלאה. זה מה שאני מרגיש כשאני מדבר איתך, דומית מופלאה שלי.