רגשות

האמת שהתחושה הזאת נכתבת בדיעבד, אבל למרות שהיא קצת דעכה מהמועד שבו הייתי אמור (או תכננתי לראשונה) לכתוב עליה (אתמול, או בעצם, אם לוקחים בחשבון שכבר חמש לפנות בוקר של יום שישי, אז שלשום), היא הציתה את עצמה מחדש ממש לאחרונה..

מאז ומעולם הבעיה שלי בבדס"מ היתה שיש לי חברה ונילית (לא תמיד אותה אחת, אבל כמעט בלי הפסקה ביניהן), ותמיד נקרעתי בין שני העולמות. טוב, נקרעתי זה קצת קיצוני - פשוט בד"כ עד עכשיו כל ניצן של קשר בדס"מי נגדע בגלל פחדים ורגשות אשם, והסתיים בחזרה מהירה לוניליות, והסתפקות בפנטזיות בדס"מיות בלבד..

היום, אין לי ספק, שאני בתחילתו של הקשר הבדס"מי הכי משמעותי שאי פעם היה לי. מצד שני, במקביל, אני גם נמצא בעיצומו של הקשר הונילי הכי משמעותי שהיה לי, שבסבירות מאד גבוהה יוביל לחתונה.. בעיה? tell me about it.. (וכן, אני יודע שאני לא היחיד, ושיש כאן לפחות עשרות עם אותה הבעיות ועם אותן התחושות. אבל איכשהו, הידיעה הזאת לא ממש עוזרת..)

בכל מקרה, כל ההקדמה הזאת, כנראה, היא בסך הכל שוב איזה ניסיון משיכת זמן שלי, גם קצת כדי לסדר לי את המחשבות. אבל היי, אני בכלל לא אמור לחשוב יותר מדי בבלוג הזה, אלא פשוט לשפוך רגשות. הבעיה, שאני לא לגמרי בטוח איך אני מרגיש.. אז אני אנסה פשוט לכתוב כל מה שעולה לי בראש ברצף..

אני אוהב מאד את החברה שלי. היא מאד חשובה לי, ולא הייתי רוצה לאבד אותה. בנוסף, ואולי אפילו יותר - לא הייתי רוצה לעשות גם שום דבר שאי פעם יפגע בה (אני מודע לבעייתיות - אפילו מה שאני עושה כאן עכשיו עלול לפגוע בה..). אבל במקביל, אני גם מאד קשור לדומית שלי, היא חשובה לי, ואפילו שאנחנו רק בתחילת ההכרות, אני שלה, ורוצה להישאר שלה. אבל שוב אני עובר יותר לעובדות ותיאורים, ופחות לאיך אני מרגיש (קשה הסיפור הזה של החצנת רגשות :)).. אז אני אחזור שוב לרגשות, אבל אתמקד הפעם רק בחברה וברגשות האשם (בכל זאת, זה הנושא של הפוסט..). אני לא מרגיש עם זה טוב בכלל. קשה לי עם מה שאני עושה לה. לא רק בגלל הפחד, לא רק בגלל החשש ממה יקרה אם היא תגלה. לא רק בגלל שקשה לי לשקר וקשה לי לחיות עם שקרים. עצם העובדה שאני עושה לה את זה, אפילו שרק אני יודע על זה, כבר עושה לי רע. בסך הכל, הרי מה זאת אהבה, גם ונילית (בין השאר, יכולות להיות הרבה הגדרות, אני לא מתווכח)? להיות מאושר כשגרמת לבת הזוג שלך להיות מאושרת. ואני מפחד שאני עלול לפספס כאן בגדול.. נכון, הבדס"מ הוא חלק ממני, הוא צורך אמיתי שלי. אבל מי אמר שאני צריך לשים את הצרכים שלי קודם? חלק מקשר אמיתי זה להתפשר, לא? לוותר על דברים למען בן הזוג. אז אולי בכלל אני אמור "להיות גבר", ולאטום את החלק הזה שבי, במקום להתבכיין שזה חזק ממני? בכל זאת, הקרבה זה ערך עילאי..

אני יודע, הפוסט הזה מבולבל ומבולגן, בלי מטרה, בלי כיוון, בלי מסר. אני באמת מתנצל בפני מי שהגיע לכאן בטעות וקרא אותו :). אבל האמת שככה אני גם מרגיש עכשיו - מבולבל..