רגשות

אני עדיין מרחף מהביקור של הדומית שלי אתמול. היא הרגישה שעצוב לי, ובאה עד אליי כדי לעודד אותי. מדהים. זה כמעט לא קרה לי אף פעם בחיים קודם, וזה הדבר הכי משמח בעולם לדעת שאני באמת חשוב לה. דומית שלי - את מדהימה! שיהיה לך שבת שלום..

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, במהלך היום הייתי מדוכדך ומדוכא, אבל עכשיו הכל כבר מאחוריי, ואני לגמרי מאושר, וזה אך ורק בזכות הדומית המדהימה שלי..

האמת, לא ציפיתי בכלל שזה יקרה, אבל בגלל שהיא הרגישה שאני עצוב - היא הגיעה לבקר אותי, והיתה מדהימה כתמיד. היא אפילו נתנה לי לקרוא לה בפעם הראשונה "גבירתי".

אז כן, אני מאושר. וגם מרגיש מוערך, ומרגיש שיש מישהי שדואגת לי, שאני יכול לסמוך עליה, שתהיה שם בשבילי בימים קשים. היא לא סתם דומית לסשנים, שנהנית להכאיב לי ונהנית לראות אותי סובל, אלא מישהי שאני באמת חשוב לה, וגם היא חשובה לי.

מקווה לזכות בעוד הרבה ימים שיסתיימו ככה.

דומית שלי, גבירתי - את אישה מדהימה!

האמת שבבוקר דווקא התעוררתי במצב רוח טוב, אבל לקראת היציאה לעבודה השתלטה עלי לאט לאט שביזות יום א'..

טוב, האמת שסתם אני מייחס את זה לשביזות של סוף החג. זה כנראה ממש לא קשור לזה. זה קשור יותר למשהו אישי, שכבר העציב אותי ברמות קשות בעבר, וכנראה יעציב אותי שוב עוד כמה פעמים בעתיד..

אבל מאחר ואני כבר יודע שאשליית האנונימיות באינטרנט היא בסך הכל אשליה, לא אחשוף יותר מדי פרטים שיכולים לזהות אותי לפיהם.. פרטים נוספים בפרטי, למי שיודע שממילא הוא יקבל אותם..

אז פשוט נסכם את זה שהיום עצוב לי.. 😒 (למרות שחייב להודות שקצת השתפר במהלך היום. אבל אני מניח שזה שוב יתדרדר).

אגב, סתם לגילוי הנאות, הפעם אין לזה שום קשר לעולם הבדס"מ, או בכלל לקשר שלי עם נשים.

חג. יום רגוע, עם המשפחה והחברים. שוב לא חושב יותר מדי על כלום, מרשה לעצמי לצוף על השלווה והרוגע.

הדבר היחיד שהיה חסר בכל היום הזה, הוא הדומית שלי. לא יצא לי בכלל לדבר איתה, והתגעגעתי..

מסתבר שהיא ניסתה ליצור קשר באמצע הלילה, אבל הייתי כל כך עייף, שהתמוטטתי מעייפות.. 😒

(מעניין אם זה שאני שוב רגוע, אומר שהסינוסיאדה ממשיכה, ועכשיו אנחנו בדרך לכמה ימים פחות טובים)

(האמת שאני כבר יודע, כי אני כותב את זה יום אחרי, אבל נשאיר את התשובה לפוסט הבא..)

בערב החג השני, כבר הרגשתי ממש את האחיזה. מצד אחד, היה בזה משהו מרגש, כיפי, של התקדמות. מצד שני, זה הפחיד אותי מאד, או יותר נכון הלחיץ אותי מאד. חוסר היכולת הזה לעשות הפרדה בין המקום הבטוח של הבית, לבין השליטה, לא קל לי בכלל. כמות הסמסים מצד הדומית שלי (ובחזרה אליה) והצורך לקבל ממנה אישור לכל פעולה, אמנם הבהירו לי את האחיזה שיש כבר יש לי עלי, אבל גם הלחיצו אותי מאד, פחות, אם להודות על האמת, בגלל חשש אמיתי משליטה מוחלטת בי, ויותר, בגלל החשש הקונקרטי שהחברה שלי תגלה עם מי אני מסתמס..

בסופו של דבר, הכל עבר בשלום :)

כבר ממש קשה לי להתאפק.. הדומית שלי קוראת לי טיזר, אבל היא די עושה לי את אותו הדבר.. התוצאה - שהתחושה המרכזית שלי אתמול היתה - "מתי כבר אני אזכה סוף סוף לפגוש אותה, להרגיש את ידיה עלי, מתעללות בי.. ובכלל, להרגיש אותה..". אז כן, עקרונית ממשיכים ברגשות החיוביים, כשהפעם זה השתוקקות אמיתית וכמיהה, וציפייה (מתוחה) כבר לקראת הפגישה.. :).

במקביל, היה אתמול רגש אחר, שכרגיל הודחק (כמו שהדומית שלי קלטה מיד שיקרה.. :)). האחיזה שלה בי הולכת ומתהדקת, וחודרת יותר ויותר לכל תחומי החיים. וזה מלחיץ, ומפחיד. אמנם אני סומך עליה לגמרי בעיניים עצומות שלא תעשה שום דבר שיפגע בי, אבל עדיין, למרות שאני לכאורה כבר שנים בתחום, אף פעם לא באמת ויתרתי ככה על שליטה למישהו אחר, וזה קשה לי ומפחיד אותי, לפחות בינתיים. אבל גם פחד הוא רגש מהנה לפעמים..

חג שמח למי שבמקרה קורא את הבלוג הזה..

נראה לי שגרף הרגשות שלי לפי הבלוג הזה הולך להיות סינוס, כי אחרי כמה ימים קצת בעייתיים, אני חוזר סוף סוף לרגשות החיוביים 😄

אתמול, הרגש המרכזי שהרגשתי, היה קירבה - קירבה לדומית שלי, כאילו אני דבוק לה לסוליה של המגף במשך כל היום ;).. כאילו באמת ביליתי לידה, פיזית, כמה שעות של היום.. אבל יותר מזה, גם קירבה אמיתית, בין שתי נפשות שמתפתח ביניהן קשר..

כבר מתקשה לחכות, דומית מופלאה שלי

האמת, שחשבתי הרבה במהלך השבת על איזה רגש לכתוב הפעם. בסופו של דבר, נראה לי שזה הרגש המתאים ביותר..

כן, אחרי הרבה זמן, היה לי יום באמת רגוע. בלי דרמות, בלי שאלות קשות, בלי מחשבות עמוקות מדי. פשוט הייתי רגוע לגמרי, ונתתי ליום לעבור ככה, בשקט ובכיף. יכול להיות שגם זה נובע מאיזושהי חסימה רגשית או מאיזושהי הדחקה, אבל הפעם לא נראה לי. מדי פעם צריך לתת גם לגוף וללב קצת לנוח 😄

אז השבת הזאת, ההרגשה שלי היתה רגועה. לגמרי. לא יודע לגמרי מה זה אומר, אבל ממילא הוחלט שאני לא מנתח רציונאלית, אלא רק שופך איך אני מרגיש, אז אני אעצור כאן, בלי לנסות להגיע למשמעויות נסתרות..

האמת שגם היום אני מבולבל, אבל הפעם הבלבול שלי הוא אחר.. הזכרתי כאן כבר את החברה הונילית, וגם אמרתי שזה כנראה הקשר הכי רציני שהיה (ויהיה) לי בחיים, ושזה כנראה ילך לכיוון של חתונה..

אבל משום מה, בלי קשר (או עם קשר, אבל באמת נראה לי שבלי קשר) למה שקורה איתי בעולם הבדס"מי, נראה שבימים האחרונים משהו מאד חורק בכיוון הזה.. פתאום אנחנו רבים על כל דבר קטן, ויש יותר ויותר רגעים שאני מרגיש שאני נמצא עם הבחורה הלא נכונה, או אולי בכלל בקשר הלא נכון.. וזאת בעצם הדילמה הגדולה - האם אני באמת מאמין בסוג הקשר "האחר"? האם יש לי בכלל אלטרנטיבה כזאת?

טוב, אני שוב חושב יותר מלהרגיש. אולי בגלל שהיום לא הרגשתי יותר מדי. כמו שכתבתי, הוא התחיל בהרבה מריבות וכעס, אבל האמת שלקראת סופו השתפרו העניינים, ועכשיו מצב הרוח שלי דווקא בסדר, אבל חייבים להודות, שלא נתתי לעצמי להרגיש יותר מדי היום (טוב, גם הייתי קצת עייף, מה שמתגלה לאחרונה כמעצור רגשי לא קטן אצלי..)

וכרגיל, גם היום התגעגעתי לדומית שלי

לא יודע להגדיר לעצמי איך אני מרגיש :(. התחושה המרכזית היא שהבלבול עוטף אותי מכל כיוון.. מודה, שכבר היו רגעים היום בלילה, שחשבתי, שאולי בכלל אני לא מתאים, לא מספיק טוב, לא מסוגל לספק את מה שדורשים ממני.. ואולי, מצד שני, זה בכלל אני? מוותר לעצמי, מעצים בעצמי את הפחד שלי, כדי לספק לעצמי תירוצים?

היום זכיתי לפגוש שוב את הדומית שלי, וזה רק הבהיר לי שאני רוצה להצליח, רוצה להישאר שלה, ולא רוצה להשתחרר. אבל הטוטאליות וחוסר ההפרדה, קשים לי, מבלבלים אותי. האם אני בכלל יכול להסתדר עם זה, במקביל לתחושות שאני חש כלפי החברה שלי? האם אני לא מביא את עצמי בהכרח לפיצוץ פנימי? האמת? לא יודע, אין לי שום תשובה. וכרגיל אצלי במצבים כאלה, משהו אצלי נאטם. קשה לי לחשוב או להרגיש, אני די עובר לעבוד בניוטראל, מכוח האינרציה.. מין תחושה כזאת, שלא משנה כמה אני אנסה לחפור, אני לא אמצא שם כלום בפנים. הכל התרוקן.. בד"כ, השלב הבא הוא הדחקה, ככה שלא צריך להמשיך לחשוב על זה :). הפעם אני מבטיח לנסות שזה לא יקרה. להמשיך לחפור, לנסות להבין. אבל כרגע, מה שבעיקר יש לי, זה בלבול..

(שבצורה מוזרה, דווקא אחרי הפגישה, גם פחת וגם התגבר במקביל. או שזה הבלבול שוב שגורם לי לא לחשוב בהיגיון ולדבר שטויות :))