לאחרונה, החיים מתפתחים (באנגלית הייתי משתמש ב-unraveling אבל אף אחד מהתרגומים לא ישב לי טוב) להם בכמה קווים מקבילים. וגם לא ממש מקבילים. אולי שזורים זה בזה.
קודם כל יש את החיים האמיתיים – חיי היום יום, עם המשפחה, הילדים, העבודה, החברים "הרגילים-ונילים" ושאר תלאות היום-יום המוכרות לכולם. מהצד המקביל יש את החיים "הסודיים". יש כאלה לכל אחד מאיתנו. לפעמים הם זוגיים, לפעמים אפילו מוסתרים מבן הזוג.
אצלנו החיים הסודיים מורכבים משני קווים, לרוב מרוחקים אך לעיתים כמעט משתלבים, נוגעים לא-נוגעים. קו אחד הוא החיפוש אחר האחד, אותה צלע שלישית, שבעטיו (החיפוש והצלע) בעצם פתחנו את הבלוג. הקו השני הוא אופי החיים המיניים בינינו בהם אהובתי היא בעלת איבר המין הגדול יותר (וכל אחד יכול להבין מזה את מה שהוא רוצה ... :-)).
שני הקווים מתקדמים להם בהתמדה. החיפוש שלנו מתקדם, צעד-שניים קדימה, לפעמים אחד הצידה, קפיצה קטנה לאחור פה ושם. אנחנו לא נרתעים, ממוקדים במה שאנחנו מחפשים (למרות שזה מתפרש לעיתים כחוסר החלטיות מצידם של כאלה ואחרים) ותאמינו לנו שנגיע לשם.
גם החיים המיניים שלנו עלו מדרגה לאחרונה. כל השיטוט כאן בקהילה (שתמיד השתייכנו לה אך בחרנו לנו להסתתר בשוליה) תרם במידה מסוימת לעליית מדרגה מבורכת בחיי השליטה שלנו.
אבל לא על כך רציתי לדבר, אלא על החיים האמיתיים.
כולנו רוצים עוד, כולנו רוצים בפנטזיה. פנטזיה בה לא נצטרך ללכת לעבודה, להחליף חיתולים מלאים בצואה מהבילה ולרדוף אחרי דרדקים עם מגבונים לחים. עולם אוטופי בו אפשר לנוח בצהריים ולסשן בלילה, לצרף אנשים נוספים למיטה בפרטיות ונוחות ד' אמותינו, לערוך סשן נינוח בסלון, ולא לדוג את המצבטים, השוט והדילדו מאחורי התחתונים והסוודרים שבארון בכל שימוש. מי יכולה להרגיש שהיא מסוגלת להתמודד עם העומס שיש לה בעבודה ולתהות איך להטריף את העבד שלה וגם מי יאסוף את הילדה מהמועדונית (או להיפך). רמת המחויבות הנדרשת ממערכת נישואים בדס"מית (או זוגית שיש בה ילדים ... כמובן לא מעורבים חלילה) היא גבוהה וככל שהמערכת עמוקה יותר תמיד תעלה השאלה: איך לעזאזל אפשר לגרום לזה לעבוד?
אהובתי, זוגתי, מלכתי ואני (ארבעתנו) מתחבטים בדיוק בשאלות האלה ממספר כיוונים שונים. מעבר לשאלות ההומאניות יותר (האם אפשר לשאול את העבד באותה שיחה איך הולך לו עם הקוק רינג וגם אם הוא כבר עבר בסופר) ושאלות הגבולות (בכמה עוצמה סביר למשוך ב"יהלומי המשפחה" של בעלך במידה ואת רוצה ממנו בכל זאת ילדים נוספים) מדובר בקשיים אובייקטיבים שיכולים להכריע כל מערכת נישואים בדס"מית. כמה מלכותית אפשר להרגיש בפיג'מה מרושלת ולשלוח את בעלך לעשות כלים או לסדר משהו? כמה מעוצמת השליטה הוא ירגיש כשתצווי עליו לקפל כביסה ותלכי להכין חביתה לילדים? (למלכתי – אני מתנצל שלקחתי לעצמי את החירות לכתוב חלק מאלה בשמך. לקהל המאזינים – מדובר בשאלות פיקטיביות שנכתבו על מנת להעביר נקודה).
אין לי ממש תשובה לצערי לכל זה. הלוואי והייתה לי. הדבר היחיד שאני יכול להציע (והוא הגיוני לטעמי) הוא לקחת את הבאסה בסבבה (ואהובתי בוודאי תגחך בפה מלא כשתקרא את זה). על המלכה להניח "רצפה" של חוקים, כללים וקווים מנחים שתיקח בחשבון חלק מחיי היום יום של בני הזוג ועל כך לבנות "קירות" מהרחבות של החוקים ע"פ רצונה, נוחותה והסיטואציה. לא חייבים "לאנוס את השטח" (סליחה על השימוש בביטוי הצבאי המחוספס אבל נראה שהוא תופס יופי) – לפעמים כביסה היא רק כביסה, ואפשר גם להתכרבל בלי טיזינג.
יתכן שכמה מכם/ן (בעיקר מזן השולטים) יגחכו מהמסה הזו שנכתבה ע"י זה שמלמטה, אבל לטעמי נחוץ המון מאמץ ואיזון עדין בכדי לנהל מערכת נישואים בדס"מית מבלי לאבד את הצפון והשפיות ומבלי שזה יהפוך למטלה לא נעימה ומתמשכת. זה לא משהו בשביל כל אחד ואני מאוד מקווה שההדרגתיות הנבנית תעשה את זה בשבילנו.
* * * * *
חיפוש השותף שלנו מתקדם לו בקצב שהמילה הטובה ביותר עבורו הוא "מבוקר". זוגתי ואני גילינו על בשרנו שלדעת יותר מדי (לפחות ברמה האישית) זה לא תמיד ממש מוצלח ופתח אפשרי לאכזבה, אך בכל זאת אנו מתעקשים על הכרות עם השותפים הפוטנציאלים.
הנוחות מאוד חשובה לנו, שהרי שנינו נמצא שם, והאינטימיות משותפת לשלושתנו גם אם המגע הוא לא משולש "שווה שוקיים"...
שותף פוטנציאלי אחד ציין כי האינטימיות החזקה שלנו יכולה להרתיע. זו נקודה למחשבה מעניינת למדי לטעמי, משהו שהוריד לנו אסימון מסוים. מה שאני יכול לומר (וזה בגדול בשם שנינו) שהאינטימיות שלנו היא מה שמאפשרת לנו לבוא אל החוויה הזו בעינים פקוחות ולהאמין שנעבור אותה בכיף, מתוך רצון עז לחוות משהו שאנחנו בשלים ורוצים בו, מבלי לפגוע אנושות בזוגיות שלנו, שהאמת, חשובה לנו יותר מכל החוויה הזו.
אנחנו רוצים חוויה אחרת, עם מישהו אחר, אחרי הרבה שנים (ואם נדייק, לראשונה). זאת תהיה, מן הסתם, חוויה מטלטלת מאוד לחיי שנינו. אנחנו מעוניינים, חושקים ורוצים בה למרות הסכנות הטמונות בה. וכאן האינטימיות החזקה שלנו תשחק תפקיד עבורנו.
אחרי המון שנות ביחד – להיות שם עבורה, לנשק, לחבק ולעגן אותה (מלשון עוגן) בזמן שגבר אחר, חדש ושונה, נוגע בה, מענג אותה, מפלס את דרכו אל תוכה – זה לא דבר טריויאלי של מה בכך. המון ריגוש, רצון וכמיהה, אך גם קנאה ו(ספק) השפלה. קשת לא פשוטה של רגשות לאיזון.
בסוף מעשה נשאר שנינו כזוג, ועלינו לוודא שהאינטימיות תכסה אותנו ותגן עלינו. הפחד הגדול שלה הוא שלא ארצה לגעת בה יותר. להיפך. ארצה לחבק אותה ולנשק, לחזור לאינטימיות שלנו, המרפאת.
ולאמר לה שאני אוהב אותה, לעד.
לפני 15 שנים. 11 במאי 2009 בשעה 21:41
