המון זמן לא כתבתי לה ולכם. לא ברור ממש למה. אני טיפוס מאוד ורבלי והכתיבה זורמת לי מאוד. קל לי להוציא דברים החוצה. וזה לא שלא היה לי על מה לכתוב (המוןןן) אבל איכשהו לא הייתי פנוי לזה, רגשית כנראה. האמת גם עכשיו לא מרגיש לי לגמרי מחובר אבל אני זורם עם זה (גילוי נאות – הקטע הזה נכתב בחלקיקים לאורכם של כעשרה ימים).
אז מה קרה? קצת עייפות החומר. הייתה לנו חוויה מדהימה ולקחנו לעצמנו קצת זמן לחשוב מה אנחנו רוצים הלאה. עדיין לא לגמרי מגובשים, אבל מתקרבים לשם בכמה ראשי חץ שמאגפים מטרה, ובעצם כמה מטרות.
בינתיים לקחנו לעצמנו קצת חופש, למרות שלגמרי לא נחנו. הספקנו לארוז, לעבור דירה ולארגן את החדשה. הספקנו לחגוג יום נישואין, שלושה ימי הולדת ולסיים שנה עם ילדים בכל המסגרות.
אני הספקתי להיות 4 פעמים בחו"ל ב-7 שבועות, ובאמצע להכניס עוד איזה סטרפטוקוק לגרון (ולא, זה לא מגומי שחור). היא הספיקה להתעייף מאוד (כנראה היינו צריכים לגייס איזה נשלט או נשלטת לעזרה), להישפך, לעבור תאונה קלה ולהתגעגע (ולקבל מוזה לסיפורים מדהימים שכתבה ופרסמנו).
בקיצור – היינו עסוקים, באנדרסטייטמנט. רק לקרוא את זה מעייף אותי ותאמינו שבמציאות זה בכלל הרבה יותר גרוע (להסתובב כמו זומבי בעבודה ולהכפיל את כמות הקפה מרמז על המצב).
ומה עשינו בינתיים – התלבטנו וחשבנו. יצרנו כמה קשרים חדשים מעניינים מאוד ואנחנו מתחבטים ביניהם. העמקנו קשרים עם אנשים יקרים ואהובים כל-כך, עד כדי שלאחרונה ממש לא פוגשים את החברים הונילים שלנו. יש משהו כל כך נוח בלהיות משוחרר "ואתה" בחברת דומים, שגם שיחה על הא ודא נעימה וקולחת, וקל כל-כך לשלב בנון-שלנט נושאים שלא היינו חולמים להזכיר בשיחה עם הונילים.
באיזשהו מקום אני מתגעגע לונילים, למרות שמקנן בי חשש שאולי משהו בהם קצת "ישעמם" אותי עכשיו. אנחנו נוסעים צפונה עם זוג כזה השבוע, מישהו שהוא חבר ותיק להרבה שיחות עמוקות ומעניינות, זוג שיש לנו עימם המון היסטוריה גם אם מדובר בסשנים של D&D מהעבר (ושוב לאכזבתכם ללא כל גומי שחור וכאלה). יצא לנו להיפגש איתם לפני כחודשים, אחרי שהסערות שלנו התחילו. היה כיף כמו תמיד, ובכל זאת, משהו בפגישה ההיא היה פתאום דווקא הפחות מוכר.
בקיצור – אנחנו קצת בחופש, ב-Offtime. כמו שאומר השיר "Gone till November" (טוב, הרבה קודם). אנחנו לא ממש מתנתקים, אבל גם לא ממש מחוברים. עוד 15 ימים לספטמבר....
ועכשיו, כמו רמבו – סרט הזיעה על המצח, הזיעה נוצצת, המקלעים בהיכון. חופש – אנחנו באים!!!!
לפני 15 שנים. 14 באוגוסט 2009 בשעה 22:41
