שלום לכולם,
רצינו להודות לכל המתעניינים בשלומה של הגברת ובתהליך החלמתה.
החתולה סבלה מדלקת ריאות ואושפזה למספר ימים, כרגע אנחנו בתהליך התאוששות ומתחילים
לאט לחזור לעצמנו. באופן טבעי התהליכים קצת קפואים ונקווה להפשירם בהקדם.
בינתיים - סיימתי את עבודתי ויצאתי לחופש. הנה פוסט בהשראתו של החופש ושל חבר יקר
* * * * *
אני אוהב את חברי היקר ב. (מהצמד ג"ג). יש משהו בטמפרמנט שלו, בזרימה האיטית הלפעמים מחושבת לפעמים מהורהרת,
שמאפשר לנו לדבר בנחת, לגלוש מנושא לנושא לנושא מבלי לאבד איזה חוט דמיוני של מחשבה.
השיחות מתמלאות רגשות, זיכרונות ונגיעות חיים, כיאה לשני גברים הקרובים לסיום העשור הרביעי של חייהם
(מלמעלה או מלמטה, לא ממש חשוב).
השיחה השבוע התחילה מדיון בסיגריות ג'יטאן לכלא, ועברה למשקאות, עת הפליג ידידי בזיכרונות מבית סבו הנסובים סביב העראק,
אחד ממשקאות ילדותו. פוסט נפלא ידידי... לחיים!
מצידי, אני לא שותה גדול ועוד קצת פחות חובב של אניס. אתוודה כי אולי לא טעמתי עראק כהלכתו,
למרות שיש לי ניסיון מסוים עם האוזו והראקי (אח, אותה מסעדה נהדרת בכיכר המרכזית בסקופיה).
מה שכן, אותה שיחה עוררה בי געגוע עמוק ל"תמונות יפואיות", הטור וסדרת הספרים האלמותית של מנחם תלמי.
קראתי אותם בשנות העשרה שלי והתמוגגתי מהטיפוסים הציוריים, העלילות הפתלתלות והמשעשעות הכי חשוב,
תיאורי האוכל הסמי ארוטיים, בהם כל ביס מעורר תחושה של כמעט אורגזמה.
יש לי מעט זיכרונות ילדות אישיים מיפו. קבב רומני עסיסי בפיתה לצד כוך מעושן, מסעדה הודית עם
נוף מרהיב לים, גם אותו מועדון שהיה בית לרבים מכם (אני ביקרתי בו רק פעמיים, פחות התחברתי
אליו מהחתולה), מאפה חם מאבולפיה וגלידה צוננת מאנדריי באישון לילה אחרי יציאה וכמובן זיכרונות נהדרים שלא יימחו
לצד כאלה צורבים מהיכל הכדורגל המיתולוגי.
הזיכרונות הנעימים בשילוב חסך מסוים מתקופת מובטלות קודמת, יצר לי חשק עז לבקר באחד מהיכלות החומוס המיתולוגיים ביפו.
חמישי היה יום החופש הראשון מאז השתחררתי מעבודתי, ולכן התחמשתי בחבר ונסענו ליפו.
מסבחה חמימה בעלי קראוון המיתולוגי סיפקה עונג רב בבוקר יום סתווי נאה ומשם, עקב הפצרות החבר, לדפן את הבטן
בפרוסת כנאפה טרייה עם קפה מהביל במוטראן הנצרתי. ת-ע-נ-ו-ג!
מה אומר לכם? לחזור בחצות היום הביתה, בבטן מלאה וראש שוחה, למצוא את מלכתי במפתיע בבית, להניח את ראשי
על החזה המפואר ולחייך חיוך אושר אמיתי. אלה הם החיים!
לפני 15 שנים. 21 בנובמבר 2009 בשעה 22:28