המסע של חתולה והייטק

צפוף. מילת המפתח. יושבים במסעדה נאה, איכותית אך לא מנופחת. שולחן זוגי קטן, עם מפה לבנה ארוכה, אך לא מספיק ארוכה.
אני בכסא והיא על הספה. זו מול זה. מתנהלים ככל הזוגות שאוכלים יחד. אני מעט סמוק (בכל זאת אני) ולא רק מהיין. נושאי השיחה מעניינים, הא ודא, בהחלט און טופיק, ואני מביט באופן חפוז באלה שיושבים בשולחנות הקרובים לשלנו, אולי קרובים מדי.

זוג בארוחת ערב (מעניין אם הם גם בקטע? אין סיבה שנחשוב שכן, אך כמו שהבנו אין גם סיבה שלא) נובר בפסטה שלו ובעוף שלה, אוכלים בשקט מרוכזים בעצמם. מהצד השני שתי נשים בגילאי השלושים, אוכלות אנטיפסטי וסלט, ומדברות במרץ על שלל אנשים וחוויות (עדיין לא רלוונטי, אבל את אחת מהן הייתי ממקם באתר ולו רק בגלל המגפיים המרהיבות).
כל זוג בשלו ואנחנו בשלנו. ואני סמוק, ולחוץ. החתולה נינוחה בהרגלה. Cool cat. חלקה וזורמת. אני העצור יותר, והערב In more ways than one.

כשקניתי אותו היה לי רעיון אחר בראש, הרבה יותר בנאלי. תמים הייתי וכנראה עודני. חשבתי עליה (כמו תמיד) כשהצעתי, והצגתי בפניה מבחר דגמים. מודה שזה שבחרה קצת הפתיע אותי, אבל זה שלה ואני זרמתי. אבל – כשהיום אחה"צ הגיעו ההוראות.... נותרתי ללא מילים.

מעניין אם רואים דרך המכנס. בטח רואים. זה עניין של זוויות והאוהל לבטח בולט למרחקים. אולי לו יכולתי ללבוש תחתונים עוד יכולתי לנתב אותו לכיוון יותר דיסקרטי, אבל ההוראות היו מפורשות. בכניסה עוד החזקתי את המעילים מקדימה.,חיוכה הרחב של המארחת עורר בי תהיות כשנשלחתי אל הכניסה לתלות את המעילים (לאחר שהתיישבנו אלא מה). גם המלצרית החמודה עם החיוך הרחב שנתבקשה להטיב את רגל השולחן בצד שבו ישבתי במתק שפתיים חתולי. איך אפשר לעמוד מולה, גבירתי בעלת פני המלאך, יום החורף הסוער של עינייה הירוקות אפורות וכמובן השפתיים הבשרניות, משוחות באודם ארגמני? אני בטוח לא עומד. או שבעצם כן...

האוכל היה משובח והשיחה קולחת. בסיום המנה הראשונה התבקשתי לצאת איתה לעשן, להצית לה סיגריה. נראה שהיה בעניין בעיקר שעשוע ועוד דרך להצעיד אותי במסעדה ההומה, כמאמן כדורגל שמחליף את השחקן הרחוק ביותר במגרש כדי למשוך זמן. סיגריה זריזה וליטוף קט משועשע שרק הגביר את הלחץ בחלצי וחזרנו פנימה. זאת לימיננו עם המגפיים לבטח קלטה משהו כשליוותה אותי במבט חודר ואותה במחויך.

הפירה היה אלוהי והשתלב מצוין עם חזה העוף העסיסי. גם הפסטה הבסיסית אך מותקנת היטב מהחומרים הכי טובים הייתה מעולה. החתולה שיכלה רגליה מפעם לפעם, מגפה מתחכך בירכיי, ופעם אחת ננעץ בזריזות במבושי הדואבים למשובת הנועצת. התפללתי שהמפה והמפית הצחורה מספיק ארוכות בכדי להסתיר. לפחות הזוג שלשמאלנו כבר נטש...

בסיום המנה העיקרית הזמנו קינוח. היא קמה ללכת לכיוון השירותים, חזרה לשולחן וסימנה לי בעיניה. כמעט התעלפתי כשהפולניה שבי התחילה לחשב קיצה לאחור. בשירותים? פה? מה...?

יוניסקס, והיו ריקים. חצי אנחת רווחה. פתחה את הדלת לתא הנכים וסימנה לי לעקוב. במשיכה שחררה את חגורת המכנסיים שלי והם צנחו לקרסולי. הוא הזדקר למעלה – קשיח, שחור ועבה. הדילדו החלול שלה. הצעתי אותו פעם, מלא כוונות טובות (איך אומרים אלה – "לפנק, לפנק לפנק") אבל מסתבר שלגברת היו גם רעיונות אחרים...

"איך המרגש בפנים?" שאלה, משרטטת קו דמיוני בציפורן אדומה על הפלסטיק הקשיח.
"צפוף ולחוץ. אמרתי לך שהחלל הפנימי קצת קטן בשבילי".
"אוו" עיגלה שפתייה בדאגה מעושה. "שחרר קצת, נראה מה קורה בפנים".
לא צריך לבקש פעמיים. משכתי באבזם ובמשיכה קלה נתתי דרור לאיברי הנלחץ. ואו!! איזו הקלה.
אברי היה אדום, והזדקר לו בשמחה באויר הצונן.
"אתה ממש שמח לראות אותי" צחקקה בלחש, סוגרת בידה עליו. פיצוצי עונג במוחי לאחר הצפיפות הבלתי נסבלת. עצמתי עיני מתמכר לתחושה. לפתע זעזוע פתאומי של מים קפואים מסביבו סיימו את החגיגה מוקדם. היא טבלה ידה השניה בזרם וציננה את התלהבותי (וצופי סיינפלד יודעים בדיוק לאן זה הולך – Shrinkage!).
היא הושיטה לי את הנרתיק. "שים, הקינוח מחכה לנו" ובזאת פתחה את דלת התא ופסעה החוצה.

נעלתי את הדלת בזריזות והתארגנתי מחדש. הקינוח היה לידה על השולחן ובו כפית אחת, אותה הניחה לכיווני. קלטתי את הרמז והאכלתי את שנינו, רואה אותה מתענגת על התותים שבעוגת הגבינה הקרמית. סיימנו את הקפה שאחרי, כולי רצוץ מהלחץ של אפיזודת השירותים.

עזבנו את המסעדה מחובקים. ברכב רכנה לעברי ונשקה בעדינות לאוזני. "פתח את הרוכסן, יהיה לך יותר נוח" שמחתי הייתה מוקדמת כשעצרה אותי מלהסיר אותו שוב. "עדיין לא, מותק. בקרוב"
הגענו הביתה והיא כיוונה לחניה הציבורית שמאחורי הבניין. "אתה כל כך סקסי עם הזקפה הזו" צחקקה. יצאתי לפתוח עבורה את הדלת. היא הסתכלה עליי במבט בוחן. "עכשיו אפשר...."

חג אהבה שמח ! :-)