בתקופה האחרונה עברנו סוג של "זובור" (בהעדר מילה אחרת לכך). נכנסנו לאש צולבת (סוג של חניכה כנראה, שיעור שצריך ללמוד) שפגעה בקשר האישי עמוק יותר ממה שהייתה צריכה. הרגשנו שהכרנו הרבה אנשים, למדנו מה מותר, מה אסור, שציפיות יש בעיקר על כריות ואולי איבדנו משהו מעצמנו בתהליך.
קצת מעל שנה חלפה מאז נכנסנו לכאן, לכלוב. בחשש רב אך גם בעיניים פתוחות. מטרה הייתה לנגד עינינו והיא הוגשמה בהצלחה. מאז הגשמנו עוד מעט, הכרנו, התקדמנו, היחסים בינינו הגיעו לרמות חדשות ומלהיבות.
לאחרונה הייתה חריקה. עזה. עומס מנטלי נתן אותות פיזיים, הדברים החלו להתרופף בקצוות. כל הסיפור חייב הליכה אחורה, לעצור, לבדוק. עשינו טעויות. החמורות יותר היו בינינו, כלפי עצמנו. הבאנו את עצמנו לעצירה הזו בחריקת בלמים. עכשיו חושבים. רגשות הם סובייקטיבים וגם בינינו, כל אחד מאיתנו יכולים להיות אחראי רק על הפלט.
יש משהו משכר ומשקר במקום הזה, באתר, בקהילה. מישהי חכמה פשוט ניסחה לי את זה במילים (אחרי שחוותה על בשרה) – אינטימיות מזויפת, לא חברות. החברויות האמיתיות כאן נדירות יותר, גם ובעיקר בגלל שלאנשים בד"כ יש חיים שלמים מסביב לעולם הבדס"מי,ולא תמיד קל ומהיר לרכוש חברים חדשים בגיל מאוחר.
אינטימיות מזויפת נוצרת במהירות. היא מבוססת על תחושת ההתמכרות שיש דומים לך, עוד כמוך, שמקבלים אותך למרות ובעצם בגלל(!!) הסטיות שלך. זה דומה לחברות אבל זה לא, ולכן לעיתים זה פשוט נופל במבחן התוצאה כשהצורך שם או כשיש ציפייה להדדיות מהצד השני.
זה לא תמיד נכון ולא הכלל, אבל צריך לדעת ולהיות מוכן בכדי למזער את הפגיעה האישית.
כפי שאמרתי, זה פגע בנו, בינינו, במקום האישי והקדוש לנו אותו אנו שומרים כ-20 שנים בקירוב.
הוא הביא אותנו על סף תהום עמוקה ולא רק מילולית. כשאתה עם רגל באויר, והתקדמת כך שאין אפשרות
ורצון ללכת אחורה – הולכים קדימה, עוד צעד, דווקא לא קטן. מעניין, מאתגר וגם מסעיר.
בינתיים נראה כבחירה נכונה שמרגיעה את המערכת ומרימה אותנו בחזרה.
עם כל זה, אנחנו מתקרבים ליום מאוד משמעותי עבורנו, ציון 20 שנים לדייט הראשון (כן כן, אנחנו highschool sweethearts). אז הנה חתיכת פלט ממני – אני אוהב אותך ולא יכול לחיות בלעדיך. בלעדי כל אחד מהפנים שלך – אשתי, חברתי הטובה, מלכתי, המאהבת המדהימה שלי. זו עסקת חבילה ואני אקח את כל מה שיש, מה שיתאפשר. חשבתי שאני יודע להבדיל, להפריד, לדעת מה רצוי מתי. אם הגענו לאותה נקודה, כנראה שטעיתי בדרך. אבל יודע מה אני רוצה. את אשתי. ואת מלכתי. ואעשה כל מה שצריך וכל מה שיתבקש.
לציון המאורע אלך לקנות לך טבעת. באופן פורמלי בפעם הראשונה בעצמי מזה 20 שנים.
וכשארד על ברכי לפנייך אני יודע מה אבקש. שוב, מחדש, מבלי להסס.
לפני 14 שנים. 24 באפריל 2010 בשעה 22:04
