20 שנה, לא הולך ברגל. גם לא תמיד נוסע.
מספר מצמית 20. המון זמן. יש בדיחות כאלה, על הבעל שהיה רוצח את אשתו ביום נישואיו והיה יוצא לחופשי אחרי 20 שנים. יש זוגות שחיים שנים רבות, אחד ליד השני, ולא ממש יחד. כמו שותפים. כשהחיים רצים יותר מדי על מי מנוחות, לפעמים הם בעצם רק קליפה.
מוזר, אבל הזמן עבר לי מהר. אני זוכר עדיין את הפרפרים, את האויר שבלעתי כשאזרתי אומץ להציע לה לצאת איתי לסרט, כשישבנו יחד במטוס חזרה מהמשלחת ("המרדף אחרי אוקטובר האדום" בקולנוע שחף למי שזה ממש חשוב). קצת התבאסתי כשיום אחרי המרנו את הסרט במסיבה, כל כך רציתי את ההזדמנות להיות איתה לבד (למרות שלא בטוח שהייתי יודע מה לעשות איתה). שמחתי שהמסיבה הייתה גרועה, זוכר את הגדר הנמוכה שעליה ישבנו ודיברנו. שיחה עמוקה ואמיתית. אולי נשיקת החיבה היא זו שאפשרה לי אח"כ בבית לחשוף את אהבתי.
High school crush.
20 שנים עברו מאז אותה גדר. לימודים, צבא, קורסים ארוכים, פרידה ארוכה ומטלטלת, נישואין, דירות, חיי יומיום, עבודות, ילדים... אושר, עצב, קושי, שמחה, שיתוף, כעס וכל רגש אחר על הקשת הרחבה ביותר שקיימת. וכל זה מבלי להכנס לרגשות העזים הרלוונטים לעובדת היותינו פה, למערכת היחסים הבדס"מית שלנו ולהתקדמותה (ולא אעסוק בה בכלל כאן).
עברנו הרבה כזוג. המון. מספיק עבור כמה אנשים יחד. ועם זאת – זה מרגיש עדיין חי ובועט כמו בערב הראשון. פעימת הלב הקופצת כשאת נכנסת הביתה (במיוחד אחרי הערבים), הגעגועים בנסיעות הבודדות, הרצון לחבק חזק ולא לעזוב. קשה לומר אם אני עדיין אוהב כמו באותו ערב, אז הייתי מאוהב בילדה הרעה (ולא שיערתי כמה רעה היא יכולה להיות 😃 ולא הכרתי מספיק את האישה הנפלאה שאני אוהב היום. מאוד. ולא רואה את חיי בלעדיה.
לפני 12 שנים התחלנו את תהליך הפקת החתונה. היו לי תוכניות גרנדיוזיות שלא יצאו לפועל וכך מעולם לא הצעתי הצעה מרגשת או קניתי טבעת מרשימה לבדי. אתמול נסגרה הפינה הזאת.
אולי זה קצת פחות מותח היות ואנחנו נשואים כבר, אבל היי – אני עדיין רוצה אז זה גם משהו לא?
ראיתי את ההתרגשות שלך, הפנים הסמוקות מעט, הקצת הלם כשסיפרתי על ההכנות. שמחתי שהצלחתי להפתיע, כי תדמית הרומנטיקן רחוקה ממני. ובכל זאת – אולי גם את זה למדתי ממך.
מזל טוב לנו – ולעוד שנים רבות יחד.
* * * * *
ואנצל את הפלטפורמה לשתי תודות: אחת ל-ש' שהורידה לי מהראש את הפקת התכשיט ועשתה ככל מאודה שיגיע במועד ובאיכות. יצא
מדהים!!!
השניה ל-HT, אהובתי השנייה, שהעלתה חיוך על שפתיי אתמול בימים לא קלים אלה (וכמובן תודה לאהובתי הראשונה שאפשרה לי לראות את השניה).
לפני 14 שנים. 13 במאי 2010 בשעה 5:46