עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

בלילה במיטה שוכבת על הצד
לבד בחדר אך אף פעם לא לבד
שדון קטן מביט אלי מהראי
ורוח רפאים יושבת על כסאי
ושלד שקוראים לו טומי המתוק
וגם חתול שחור וגם עכבר ירוק
ושד קטן כזה סימטי ונחמד
יושב לו על סיר לילה ועושה ביד
ומכשפה עם קעקוע על השד
תמיד קוראת לי בקפה ובכף היד
ומנבאה לי שהכל יהיה נחמד
כולם ימותו רק אני אחריה לעד

אני יודעת שאתם לא מאמינים
הפסיכיאטרים אותי לא מבינים
אך העיקר הוא שהסוף יהיה נחמד
כי הם ימותו ואני אחיה לעד

כשהירח בחלון מוציא לשון
אני והשדים שלי הולכים לישון

(אלונה דניאל - טאטו)

לפני כמה שנים (בערך 8 )...וואו איך שהזמן טס...ישבתי עם כמה אנשים בדירה בבת ים ודיברנו על החיים. ואז שאל אותי אחד מהם , שהפך ברבות הימים להיות אחד מחברי הטובים..."ממה את פוחדת?"...ואני בצורה מאוד אופיינית לי עניתי לו "אני לא פוחדת מכלום"...אחרי המון שנים שכאמור נעשינו באמת חברים טובים הוא התוודה באוזני שחשב באותו הרגע שאני אדם מאוד לא אינטילגנטי...או שאני מאוד לא מחוברת לעצמי.

אני מעדיפה לחשוב שבאותה תקופה תשובה מספר שתיים הייתה התשובה הנכונה. אולי בגלל שמודעות עצמית היא דבר שאפשר לעבוד עליו ובדרך כלל מגיע עם הנסיון...ואינטיליגנציה היא דבר מולד...ובמשך השנים שעברו מאז, האמת היא שמצאתי בי כל כך הרבה פחדים שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל למנות אותם.

זה נכון, אין לי פחד גבהים, אני לא מפחדת מכאב, ממחטים, מג'וקים או משאר מקקים הפחדים שלי הם בדרך כלל לא פחדים ארציים...כלומר, אני כן מפחדת אולי מלהזדקן או להשאר נכה ותלויה באנשים אחרים. אבל אני אדם צעיר, חזק ובריא...וכל זה נראה לי מאוד רחוק ממני.

אבל הפחד הכי גדול שלי...זה שממש לא הסכמתי אפילו לדבר עליו, אלא בשעותי הקשות באמת, שבהן הייתי יושבת וממררת בבכי...הוא הפחד שאף אחד לא יאהב אותי, אף פעם. אני לא מדברת על חברים ומשפחה. אני שמחה לומר שיש לי משפחה נהדרת ואוהבת ולפחות שניים שלושה חברים שאני יכולה באמת לסמוך עליהם תמיד. אבל אף פעם לא הייתה לי זוגיות מלאה, אמיתית, כזאת שהייתי יכולה להשען אחורה בלי לפחד ליפול. ולהגיד שהוא יהיה שם, יהיה שם תמיד איתי בשבילי...וכמו שאוnרים בסרטים האמריקאים “for better of for worst, in sickness and in health, till death do us part” זכיתי בכל הקופה...איזה כיף לי.