עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

חזרתי לארץ. הוא חיכה לי בשדה התעופה. עם החיבוק המדהים שלו, עם הריח שאפילו לא ידעתי כמה התגעגעתי אליו. עומד שם, מחכה לי עם המבט בעיניים שאומר רק אהבה, שרואה רק אותי. ופתאום הבנתי כמה שהוא אוהב אותי, שבשבילו יש רק אותי...ובשבילי, מה יש לי להגיד...יש רק אותו.

אני מפחדת להיות כל כך שמחה...מפחדת שאם אני אגיד את המילים בקול אז זה יעלם פתאום. כמו כל דבר טוב שהיה לי בחיים. כל פעם שהרשתי לעצמי לאהוב, נפגעתי. בכל פעם שהפסקתי לרגע לדאוג , משם באה המכה...ומצד שני גם כשדאגתי זה לא עזר. גם כשהייתי מפוחדת והיסטרית ולחוצה, גם אז נפגעתי.

יושבת לידו במכונית. הוא שואל שאלות, כמו תמיד, מתעניין בי באמת. רוצה לדעת איך היה ומה היה...ואני מספרת...והוא מקשיב עד שמגיעים לדירה הקטנה והמוכרת שלו. אנחנו מתחבקים, ומתנשקים ומתחבקים שוב...ואז אני אומרת לו...

אני יודעת שהכנסתי את כל עניין הבדס"מ לחיים שלנו...אני יודעת שזאת אני, רציתי את זה, פינטזתי על זה, כתבתי על זה סיפורים, זה היה לי בראש...אבל אף פעם לא התממש. אולי בגלל שלא רציתי באמת שהפנטזיות האלו יתגשמו...אולי בגלל שבשנים האחרונות לא היה לי ממש בן-זוג, אחד שאהב אותי באמת ורצה לתת לי הכל.

אז פינטזתי לי כל מני פנטזיות, חלקן ניסית להגשים, עם כל מני בחורים שפגשתי, חלקם כאן בכלוב, חלקם במועדון, חלקם במקומות אחרים...אבל זה אף פעם לא היה בדיוק זה. מה שהיה לי בראש, תמיד התפקשש איפשהו ברגע שהוא הגיע לכלל מימוש.

ופתאום אני מרגישה שזה כבר לא חשוב, או אולי שכבר מיציתי את כל זה...ואם זה יכול בכלל להיות. פתאום אני מרגישה שזה כבר לא נמצא אצלי בראש...שאתה כבר לא המאסטר שלי ואני כבר לא השפחה...שאני כבר לא הגבירה ואתה לא העבד...אני פשוט דסדמונה ואתה פשוט שטן ואני אוהבת אותך. אותך נטו, ולא אותך באיזה תפקיד שבו נעים לי או טוב לי לראות אותך. אני לא רוצה שתהיה האדון שלי ולא העבד שלי – אני פשוט רוצה שתהיה אתה.

אני לא אומרת שאני כבר לא אפחד יותר אף פעם לאבד אותך, אני גם לא אומרת שלא נשחק יותר אף פעם משחקתי שליטה. אני לא אומרת שלא יהיו לי יותר פנטזיות קינקיות..אבל זה כבר לא העיקר. העיקר הוא האהבה שלנו הגדולה. העיקר הוא שאני יודעת שאתה שלי ואני שלך. שאתה איתי ואתה לא הולך לי לשום מקום.

"....ואיך לא שמת לב שהמשכתי לכתוב בבלוג?" אני שואלת אותך. "בטח ששמתי לב אתה אומר, שמתי לב עוד מהרגע הראשון...קראתי כל מילה".
"ולמה לא אמרת כלום? איך לא אמרת לי שאתה יודע, שגילית?"
"לא רציתי להפריע..."
איך יכולתי לחשוב בכלל שלא שמת לב...שהעבודה החדשה וחיי היום יום הרחיקו אותך ממני...אתה תמיד היית כאן איתי...וההתנתקות הזאת שלנו רק גרמה לי להרגיש כל כך הרבה יותר קרובה אלייך. ועכשיו באמת בלי משחקים, בלי מחסומים, בלי פחדים. נטו אתה ואני.