עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

מרגישה שאני נמצאת בסרט של היצ'קוק...או אולי בחלום בלהות. דחו לי את הניתוח בגלל דלקת גרון קטנה. ועכשיו אני עוד יומיים בבית ... ניהנת מעוד כמה ימי שמש, עד שיחתכו אותי. שטן גם דחה את הטיסה שלו בעוד כמה ימים כדי להיות איתי...יש סדרי עדיפיות. היום הייתי אצל הפסיכולוגית שאמורה לבדוק לי את הזיכרון. מסתבר שהגידול יושב עליו חזק חזק...ולפי המבחנים כנראה שבשנה האחרונה הלך לי חלק מאוד מאוד רציני של הזיכרון לתווך קצר...כשיורידו לי את הגידול יכול להיות גם שיעלם לדוגמא כל הזיכרון שלי מהשנה האחרונה...זה יכול להיות משעשע לקרוא את הבלוג הזה (וכן יש מי שיזכיר לי שכתבתי אותו)...סתם רעיון קצת הזוי. אני מרגישה עכשיו ממש כאילו אני חיה בתוך חלום. כל חיי התהפכו בשניה תוך שבוע. שלא תבינו אותי לא נכון. אני שמחה. שמחה שגילו את זה עכשיו...שמחה שאני לא מאבדת את הזיכרון בשנות השלושים המוקדמות שלי. שמחה לראות כמה אנשים אוהבים אותי ובאים לבקר ולהביע שימחה...והכי שמחה שסוף, סוף הבנתי שלא השתגעתי, שבסך הכל יש לי גידול בראש ושבסוף השבוע הוא כבר לא יהיה שם...והמוח שלי יפעל שוב כמו שאני רגילה אליו. והגוף שלי יתפקד שוב בלי כאבי הראש והטשטוש בראיה - ושאר התופעות המוזרות שהוא פיתח כדי להזהיר אותי שמשהו שם מאוד לא בסדר. מקווה שלא יהיו עוד עיכוביום ושהניתוח באמת יתרחש ביום חמישי.

זה לא ממש מצחיק, אבל אני משתדלת לקחת את זה בקלילות. מצאו לי גידול בראש...5 ס"מ...לא פחות. כבר תקופה ארוכה הרגשתי שיש כל מני בעיות...כפות הרגליים שלי נרדמות פתאום...הראיה שלי מטשטשת. אני מרגישה עייפה כל הזמן. הלכתי לבדיקות כמה פעמים - ובכל פעם אמרו לי שזה כנראה כלום. אבל הפעם למזלי נפלתי על רופא שלקח אותי ברצינות ושלח אותי לצילום ראש...ומצאו אצלי את הנוסע השמיני הזה. יושב לו כך בנחת באמצע הראש - כנראה שבדיוק על מרכז הזיכרון שלי...זה כנראה לא ממאיר. כי הוא כבר יושב שם כמעט שנתיים, ואם הוא היה ממאיר כבר בטח לא הייתי כאן. אז ביום שני הבא מוצאים אותו. בינתיים אני מחפשת לו שם - אולי מיצי... זה קצת מפחיד...אבל באופן כללי אני שמחה. שמחה שלא השתגעתי - שהזיכרון שלי מתרדר מסיבות רפואיות קבילות...ואני לא סתם מזדקנת. ושמחה שבקרוב מאוד הכל יפתר ואני אחזור לעצמי - והמחשבה שוב תהיה חדה, ואני שוב ארגיש אני - מלאה חיוניות כמו שהייתי לפני. תחזיקו לי אצבעות.

מחר יום גדול...אחרי יותר משלושה חודשים של גלות...אנחנו חוזרים לחופשה בארץ. זה אומר בעצם שאני בטח לא הולכת לכתוב הרבה זמן. בארץ אני תמיד כל-כך עסוקה. מסתובבת, מתרוצצת, נפגשת עם חברים. שלי ושל שטן...שזה בעצם כפל חברים וכפל משפחה...ובגלל שאנחנו אוהבים לעשות את הכל ביחד זה יוצא תמיד נורא עמוס. וההורים שלי חוזרים מחו"ל...וגם להם צריך להקדיש תשומת לב. לא שאני מתלוננת, אני ממש שמחה ומתרגשת. אחרי שבועות של שיעמום...
איזה כיף להגיע לארץ שכולם בה קוראים לי בשם שלי ולא "מאדם"...ואין לי משרתים. אנחנו נגיע לטינופות שמשאיר הבחור שגם אצל שטן בדירה (את היום הראשון אני תמיד מבלה בניקיון). איזה כיף לסוע הביתה.

ימי הפרח ואהבה/קורין אלאל
ברחוב קטן הפונה הימה
ריחות הנענע וקולות השוק
כשאמרת לי בוא
לא שאלתי למה
חדרון קטן על הגג שפוף

החלון קרוע חסר לו בורג
קוץ בצנצנת של חמאת אגוז
על המדף שניים לאה גולדברג
אלתרמן וזך, ועמוס עוז.

מקל הקטורת שבא מהודו
תקליט חדש של שכחתי מי
ואת אומרת שכל הסוד הוא
מה שכבר אמרתי לעצמי.

רוח מהים קמה ונמוגה
לכל החידות נמצא פותר
על מזרון עשב עשינו יוגה
כמו בקמא סוטרה ועוד יותר

שניים תיירים את נפשם יתורו
המריאו יחד אל הטיסה
בחצי הדרך אל הגורו
ראית אותי בצבעי מסע

תה הצמחים בדבש שפתיים
ריקמת צבעים על בדי קטיפה
כל הכוכבים שבשמים
מתחו ביחד יריאת חופה.

רוח מהים קמה ונמוגה
לכל החידות נמצא פותר
על מזרון עשב עשינו יוגה
כמו בקמא סוטרה ועוד יותר

איפה את היום אלוהים יודע
עשית מיליונים או עשית תשובה
איפה שלא תיהי בטח את זוכרת
ימי הפרח ואהבה



פגשתי אותה בבית של חברים. היא נכנסה חבוקה בזרועותיו של גבר מרשים לא פחות ממנה. הם נראו שניהם כמו זוג נסיכים מסיפורי אלף לילה לילה. היא הייתה כל כך יפה עם השיער הקצוץ שלה והעיניים הירוקות המדהימות, מעוטרות בריסים ארוכים, ארוכים. שפתיים רכות שמיד היה בא לי לנשק. חיוך מדהים עור חום וחלק כל כך...והאגן הרחב שהיא כל כך התייסרה בגללו, שרק הוסיף לה חן. אני חושבת שבאותו הרגע התאהבתי בה. בלי לדעת. היה לה קסם שלא ראיתי עד כה בשום אישה. תמימות מהולה בהפקרות. רציתי אותה בלי להיות מודעת לאיזה מן סוג של קשר אני רוצה שזה יהיה. דיברנו המון, שיחות ללב הלילה. סיפרתי לה את הכל על עצמי והיא סיפרה לי. היא הייתה ילדה אבודה, פגעו בה כל כך הרבה. קודם כל המשפחה שלה...ואחר כך חברים – היה נדמה כאילו שכל מי שהכירה פגע בה. אבל היא לא איבדה מהיופי שלה, מהעוצמה שלה...ואהבתי אותה.
היא שנאה את העולם , בעיקר היא שנאה גברים – הם פגעו בה כל כך. החל מאבא שלה שהרס את האמון שלה בגברים. ועשה מעשה איום ויושב היום בכלא, לפי מה ששמעתי עדיין לא קצבו את עונשו. והן חיו ככה היא אמה ושתי אחיותיה בצלו של אח שמת...ואבא בכלא. חיים קשים, אך היא לא איבדה מהזוהר שלה, מהתום של בתוך כל זה הצליחה לשמור על עצמה.
לעולם לא אשכח את הערב ההוא בדירה שלה בתל אביב כשהתכרבלנו שתינו על מזרון על הרצפה – את טעם שפתיה ולשונה בפי. אחר כך הדחקתי את הנשיקה הזו...כאילו לא הייתה, כל כך אהבתי אותה.
כשאנחנו נפגשנו היא גרה בתל-אביב עם הבחור היפה שהיה איתה...גם הוא פגע בה מאוחר יותר. היא הייתה זו שהחליטה להיפרד אך הוא עזב עם כמה אלפי שקלים ועם כרטיס האשראי שלה – כמובן שזה רק העמיק את שנאת הגברים שלה ואת חוסר האמון שלה בבני אדם...ואני אהבתי אותה.
ואז התחילו המריבות...בתחילה על שטויות...חוסר הסכמה בסיסי. היא קראה לי רכושנית וחומרנית...ושקעה לתוך עולם של רוחניות. החלטנו לסוע להודו ביחד. היא להמשך מסעה הרוחני – אני בעיקר רציתי למצוא אהבה ולקחת סמים.
באיזשהו שלב המתח המיני הגיע לשיא. פגשנו בחור ושכבנו איתו שתינו ביחד. אני לא הבנתי באותו הזמן שמה שרציתי היה בעצם להיות איתה – הוא סתם היה תירוץ. כל כך אהבתי אותה.
אחר כך עזבתי, חתחתי...רציתי להיות לבד, לא יכולתי לסבול אותה יותר. מה שהבנתי רק חודשים אחר כך היה שהאהבה שלי אליה לא הייתה אהבה רגילה בין שתי חברות. רציתי אותה, רציתי שתהיה שלי, אבל היא כבר לא הייתה שם בשבילי. גם אני כמו כל שאר האכזבות בחייה נטשתי אותה, לא הייתי שם בשבילה – ואהבתי אותה כל כך.

אני מרגישה לפעמים כאן רחוק מהבית ולבד. החברים שלי נמצאים בקצה השני של העולם. אתמול למשל הייתה מסיבת סליבסטר – בשכונה הגרמנית. לאחד הבחורים הישראלים כאן יש חברה גרמניה – אז מצאנו את עצמינו מוזמנים למסיבת סילבסטר מושקעת עם המון שמפניה ובייקון. היה נחמד – שתינו הרבה, רקדנו – הרבצנו צרפתית סוערת בחצות.
בארץ אני כמעט ולא יוצאת בסילבסטר – זה תמיד צפוף לי ורועש- אבל כאן, הזמינו אותנו, אז באנו. אני מתגעגעת לחברים הטובים שלי בארץ. הייתה לי שיחה על זה עם שטן. הוא לא ממש אוהב את רוב החברים שלי. יש לו כל מני טענות אליהם. לא שאני חושבת שהוא לא צודק. נכון יש להם חסרונות. אבל הם החברים שלי, והחברים שלי כבר שנים. כשעברתי את המשבר הגדול שלי רוב האנשים שהייתי מוקפת בהם התאיידו במהירות הבזק. פתאום מהמוני אנשים שקראתי להם חברים שלי, נשארו בערך שלושה, ארבעה...מאז צברתי עוד חברים ועכשיו אני יכולה להגיד – שכשאני מגיעה לארץ תמיד אין לי זמן לנשום כי אני קופצת מחבר אחד לשני. אבל רק החברים הותיקים אלו שהיו איתי אז – ולמרות שהיה קשה נשארו. באמת נחשבים מבחינתי לחברים.

Nine Inch Nails
Hurt

I hurt myself today
to see if I still feel
I focus on the pain
the only thing that's real
the needle tears a hole
the old familiar sting
try to kill it all away
but I remember everything

what have I become?
my sweetest friend
everyone I know
goes away in the end
you could have it all
my empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt

I wear this crown of shit
upon my liar's chair
full of broken thoughts
I cannot repair
beneath the stains of time
the feeling disappear
you are someone else
I am still right here

what have I become?
my sweetest friend
everyone I know
goes away in the end

you could have it all
my empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt
if I could start again
a million miles away
I would keep myself
I would find a way

בחיים שלי שיצא לי להתקל מעט מאוד פעמים בסדיזם אמיתי. אני לא מדברת כאן על בדס"מ...או על משהו שקשור באיזושהי דרך למין. סדיזם או כאב שקשור למין – מובן לי ומקובל עלי. אני מדברת על סדיזם שנובע מרוע. אני חושבת שהסדיזם המקורי, של המרקיז דה סאד היה כזה. דה-סאד לא היה מאסטר. וז'וסטין לא הייתה שפחה. דה סאד או לפחות הגיבורים שלו בספרים מתוארים כאנסים, מתעללים ורוצחים. והקורבנות, בהחלט כקורבנות שלא קיבלו שום הנאה מהתעללות שנעשתה בהן.

אחד כזה יצא לי לצערי להכיר מאוד,מאוד מקרוב. הטיפוס שאני מתארת הוא אחד שנמשך למצוקה של הזולת, היא דלק בשבילו. כשהוא רואה מצוקה הוא שואב ממנה הנאה אמיתית. יכול להיות שהיטלר או מנגלה היו כאלו. אותם לא הכרתי באופן אישי.

את ירון פגשתי פעם ראשונה כשאני הייתי בת 16 והוא בן 14. אני זוכרת את הרגע. עמדתי בחלון הדירה שלי בקומה האחרונה והשקפתי אל הרחוב. הוא עבר למטה. גבוה עם תלתלים בלונדיים ארוכים. לבוש בסחבות ויחף. כמובן שהיחפנות והסחבות לא נבעו מעוני אלא מטרנד חברתי. הוא היה מן נער פרחים שכזה, היפי תלוש. מיד התאהבתי בו עד מעל הראש. רציתי אותו. אך אני, לא ממש עיניינתי את ירון. כמובן שהוא השתמש בי כשרצה וניפנף אותי כשהגיעה ילדה אחרת שעיניינה אותו יותר. כך זה נמשך במשך יותר משנה. כשהוא נפרד ממני וחוזר אלי. עד שלשמחתי עזב את השכונה ועבר ללמוד בעיר רחוקה. אחר כך יצא לי עוד להתקל בו מספר פעמים שבכל פעם נשבר ליבי מחדש.

יש אנשים בחיים כנראה. שלוקח לנו הרבה זמן עד שאנחנו מגלים את הפרצוף האמיתי שלהם. במקרה של ירון זה היה קשה...כי היה צריך להסתכל מעבר לתלתלים הבלונדיניים, לעיניים הכחולות המדהימות, ולחיוך הכובש. הוא היה ונשאר עדיין כליל היופי והשלמות. כפות ידיים של דוד של מיכאלאנג'לו. גוף של אל יווני. וכמובן אחד מהאנשים הכי אינטליגנטים, מוכשרים ומבריקים שהכרתי בחיי.

כשנתקלתי בו בפעם השניה – היינו כבר שנינו בוגרים, אחרי צבא. אני הייתי כבר בשנה השניה ללימודי והוא עבד בתל אביב בחברת היי טק שבה הרוויח מליונים. כמובן שההתאהבות שלי בו שוב סינוורה את עיני. והוא גם דאג להשאר בסביבה. בכל פעם שהייתי צריכה גבר – ירון היה הכתובת. מסתימה בשירותים, ועד תיקון המקרר. טלפון לירון והוא היה מתייצב. מסדר, מתקן, מכין ארוחת צהריים, עוזר לי בפרוייקט מעצבן בלימודים, מכין עבורי עבודה בפילוסופיה שלא היה לי כח להתעסק איתה. היו לו ידי זהב לבחור. ומוח מבריק. והוא היה תמיד נכון לעזור. לא פלא שהייתי מאוהבת בו עד כלות. והוא ידע את זה והשתמש בזה בדרכו הסדיסטית. הוא היה מזמין את עצמו לישון אצלי בדירה פעם בשבוע לפחות. ישן איתי במיטה, לפעמים אפילו נגע בי, או החזיק בידי בלילה, כאילו בטעות. אבל כשניסיתי לקחת את זה צעד אחד מעבר (הרי כבר לא היינו ילדים) הוא מיד התרחק. הסתכל עלי במבט חודר ואמר לי : " מה זה היה עכשיו"..."לטיפתי אותך , ירון" אני עניתי. רק לצורך הבהרה – זה היה ליטוף עדין על הטלטלים המקסימים שלו. "אל תעשי את יותר – אף פעם" הייתה התגובה שלו. ואני ציתתי.

ידעתי שהוא לא היה גיי. להיפך, הוא סלד מהומואים – ודאג להזכיר כמה שהם מגעילים אותו. והיו לו רומנים עם נשים – חלקים הכיר לי. רק עלי הוא אסר לגעת בו.בלילות שישן במיטתי לא הצלחתי להירדם. הייתי מדמיינת איך זה יהיה לישון חבוקה בזרועותיו המרשימות. איך תהיה התחושה כשהוא עוטף אותי. באיזשהו שלב של מערכת היחסים שלנו הוא התחיל לעקוץ אותי, בהתחלה מן עקיצות חביבות כאלו, שהיו יכולות להתפרש כהומור. אך לאט, לאט זה התחיל להחריף. חברים משותפים העירו לי על כך. איך את מרשה לו? ואני עיוורת מאהבה לא הצלחתי להימנע מחברתו. סופשבוע אחד הוא הזמין אותי לארח לו חברה בסופשבוע שהוזמן אליו מטעם העבודה, בצימר בצפון. כמובן ששוב הוא חלק איתי מיטה בלילה, ואני מיוסרת לא הצלחתי להרדם. הוא חיבק אותי כאילו מתוך שינה. וכך ישנו חבוקים לילה שלם. הייתי בעננים. בבוקר כשקמנו הוא חזר לסורו, משפיל אותי ואומר לי בעקיצות שונות כמה שאני לא שווה כלום. נשברתי פרצתי בבכי ועזבתי את המקום בידיעה שהקשר הזה מיצה את עצמו. הוא התקשר כמובן להתנצל. אמר לי כמה שהוא מצטער, ועכשיו הוא מבין, ושזה לא יחזור על עצמו. שלח לי פרחים ושר לי שירים. אבל אני לא הסכמתי לסלוח. כבר לא הייתי ילדה פתיה והקשר הסאדומזוכיסטי הזה מיצה את עצמו.
הזכרתי כבר כאן בבלוג הזה את המשבר הנפשי שעברתי. הייתי בשנה האחרונה ללימודים. באובר דראפט של יותר מ – 20,000 ש"ח. דבר שהרגשתי אז שבחיים לא אוכל לכסות. לחץ של מבחנים ופרוייקטים. ואז בדיוק פרידה קשה מבן זוג שאיתו חייתי. הסתובבתי בין כל חברי והצהרתי שאני בדיכאון ואין לי מושג איך לצאת ממנו. הפסקתי לאכול. שכבתי מימים שלמים במיטה ולא הצלחתי לנער את עצמי מהמצב הזה. אז בדיוק התקשר ירון. השאלה שלו :"מה נשמע" קיבלה את התשובה הסטנדרתית באותה תקופה "רע לי, אני בדיכאון, אני רוצה להתאבד או להתאשפז". לא חשבתי כך אז...אבל מסבר שזה היה בדיוק סוג המצבים שהסדיסט חיכה להם. הוא מיד הגיע אלי הבייתה והציע לעזור בכל דרך אפשרית. הוא אסף אותי מהאדמה. עזר לי לנקות את הדירה שלי, שהגיעה למצב נוראי. הבטיח לעזור לי לסיים את פרוייקט הגמר שבו הייתי תקועה. ואמר לי : בואי ניסע מכאן. את צריכה קצת להירגע. הוא הזמין בשבילנו שוב צימר בצפון שאותו חלקנו בסוף שבוע קסום. שבו הוא דיבר איתי, סיפר לי כמה שאני אדם ניפלא, וכמה העתיד יהיה טוב...ואז לקינוח, כדי להביא אותי ממש למצב שבו אהיה בעננים, הוא גם שכב איתי.

ואכן, שופהשבוע הזה בצפון שלף אותי באופן פלאי מהדיכאון שהייתי בו. פתאום פרחתי. נמצא לי מושיע מכל צרותי. הייתי מאושרת. חזרנו לתל-אביב. וסיפרתי לכל חברי על הרומן ביננו. הייתי בטוחה שהוא אהבת חיי. והוא גם אמר לי שהוא אוהב אותי ולא יעזוב אותי יותר לעולם. שבוע לאחר מכן בערך ההבטחה הזאת הופרה. הוא הפסיק להתקשר אלי. התחמק מלהפגש איתי. וכשסוף, סוף הגעתי לדירה שלו באופן מפתיע, הוא אמר שהוא כבר לא יודע, שהוא לא בטוח...לחברים המשותפים שלנו הוא סיפר שאני קרציה, ורודפת אחריו. זה היה מה שדחף אותי לתהום. נכנסתי למצב קטטוני. התקשרתי לאימי שתבוא לחלץ אותי והתאשפזתי למשך כמה שבועות במוסד סגור. קיבלתי כדורים ויצאתי מהמצב הזה. בעזרת עזרה ממשפחתי ומחברי הטובים הצלחתי לעמוד שוב על הרגליים ואפילו לסיים את התואר. אנשים קרובים אלי שהכירו את הסיפור כינו את ירון שטן. אני כמובן המשכתי להיות מאוהבת בו. אני חושבת שיותר משנה אחרי זה עוד המשכתי לחשוב שהוא אהבת חיי. הוא לא התעלם ממני טוטאלית. ענה לטלפונים שלי, התנצל על מה שהיה והחיים המשיכו...ואנחנו כאילו המשכנו להיות ידידים.

שנים לקח לי לעכל את הטראומה ואת חלקו בה – עכשיו אני מבינה. האדם סדיסט. הוא ניזון מכאב ומסבל של האחר. וכשהוא ראה אותי במצבי השפוף, הוא חיזק אותו עוד ועוד עד שהתמוטטתי. הוא כנראה שאב מזה הנאה ששאר בני האדם אינם יכולים להבין. חבל שאי אפשר להכניס לכלא אנשים כאלו – או לגרום לעבור טיפול נפשי. אני לא רוצה לחשוב אילו טראומות בחייו גרמו לו להיות מה שהוא היום. אני רק שמחה – שנתקלתי רק באחד כזה בחיי – ומקווה שלא אתקל בעוד כאלו.

לפעמים יש אנשים שמצליחים פשוט לעלות לי על העצבים פעם אחר פעם. ובמקרה של האיש הנידון...וכבר דנתי בו בבלוג הזה הפוסט שעבר. אדם חשוך עם קרמה ממש, אבל ממש שלילית. אולי קיבלתי איזשהו תיקון בגילגול הזה שאני צריכה להתקל באטימות ובטפשות שלו פעם אחר פעם. ולהגיד לו מה שאני חושבת עליו בפנים לא ממש יתרום לשום דבר. בעיקר מכיוון שהוא נמצא ביחסי עבודה מצויינים עם בן זוגי, אפילו ניתן לומר שהוא נמצא בעמדה עליונה משלו...אבל עדיין הוא פשוט מגעיל. היום, שוב בארוחת צהריים, שיוצא לנו לאכול די הרבה ביחד...הועלה (על ידי...כמה נוח ) נושא האבטלה שלי. כן, אני מנסה להזכיר את זה כמה שיותר, בשאיפה שאולי מישהו ישמע על איזה עבודה בתחום שלי. ז' (מעכשיו נקרא לו זין – כי הוא נראה כמו זין רופס ואם משפשים אותו אני בטוחה שיצא משהו כמו נוזל לבנבן...אבל יותר דומה למוגלה מאשר לשפיך). שאל בתמימות, שוב, בפעם העשירית בערך למה אני לא רוצה לעבוד כמזכירה בשגרירות. ואני עניתי בפעם המיליון שיש לי מקצוע, ואני טובה בו...והייתי מעדיפה לנסות קודם כל לחפש עבודה במקצוע שלי. "מה המקצוע שלך?" שואל ז' האידיוט...למרות שרק אתמול כשדיבר על זה שהוא רוצה לשפץ את הבית שלו – הזכרתי מספר פעמים את העובדה שאני מעצבת פנים. עניתי לו – והוא מיד הרים טלפון לבחור ישראלי שיש לו כאן חברה שקשורה בתחום. עכשיו...אני יודעת שהכוונות היו טובות. אבל, אני מכירה טוב, טוב את הבחור הנ"ל. ז' אולי לא יודע את זה, אבל הוא נוכל # 1 כאן באיזור וכולם מכירים אותו ככזה. הבוס הקודם שלי עבר איתו ויצא לי כמה פעמים להתקל באופן אישי בהתנהגות שלו. בקיצור ממש לא טיפוס שהיתי רוצה לקשור את שמי בשמו. למזלי הוא אמר שכרגע הוא אינו זקוק לעובדים. ואני נשמתי לרווחה והודיתי לז' על העזרה. כפי שנאמר: הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות. אבל העולם היה נראה כל כך הרבה יותר טוב אם היינו מקשיבים לסביבה שלנו קצת יותר, ממהרים קצת פחות, ושואלים לפני שאנחנו מנסים לעזור.

יש דברים שמעצבנים אותי...מרתיחים אותי...ומדובר בעיקר בטיפשות ורשעות. אני חייבת לספר את הסיפר הזה שנתקלתי בו היום. כפי שידוע לכל קוראי הבלוג הזה...אני חיה במדינת עולם שלישי. היכן שאני נמצאת, אני נחשבת למעמד הגבוה. יש לי משרתים ונהגים וכו'.
עכשיו , כמובן שלרב הגברים שחיים כאן לבד, מהסיבה שנשותיהן נמצאות בארצות המוצא שלהם, או שהם עדיין רווקים, ישנה כאן מאהבת (או כמו שלשונות טובות ידאגו לקרוא לה) זונה מקומית.
די מגעיל לדעתי...בעיקר מכיוון שמדובר בדרך כלל בנשים צעירות מאוד, שאין להם הרבה מושג מהחיים שלהם, שכמובן נהנות מהנוחות של לחיות בבית עם נהג ומשרת...שלא בזכותן. אולי גם אני אם לא היה לי את הצבע שיש לי ומערכת היחסים ביני לבין אהובי לא הייתה "לגיטימית" הייתי מוגדרת כאחת כזאת. בסך הכל גם אני נמצאת כאן שלא ממש על חשבוני, ומישהו אחר, שהוא כאמור בן זוגי האהוב דואג לכל מחסורי. לא שאני מרוצה לגמרי מהמצב הזה...אבל אני רוצה להיות איתו, ובינתיים מחפשת עבודה שאוכל להתפרנס ממנה.
בכל מקרה היום בשולחן הצהריים, ישבנו מספר אנשים כהרגלינו. אני, בן זוגי ועוד מספר אורחים. אחד מהם מן "Sugar Daddy" שכזה, אכל איתנו היום צהריים, עם המאהבת שלו הצעירה ממנו ביותר מעשרים שנה. בחורה באמת יפה. בשעת הצהריים ניהלנו שיחת חולין...בנושאי דיאטה...והבחור הנ"ל טען שגלולות נגד הריון גורמות להשמנה. אם הוא לא היה שותף עיסקי של בן זוגי באותה השניה הייתי מחטיפה לו סטירה. עד עכשיו באמת לא הבנתי מדוע הבחורה היפה הזאת עברה כבר שלוש הפלות בשנה האחרונה...כאשר גלולות נגד הריון אפשר להשיג כאן בלי מרשם רופא...שלא לדבר על קונדומים. אני יכולה להבין שלבחור יש אישה בארץ, והוא אינו רוצה ילד חצי, חצי שיסתובב כאן ויקבץ נדבות...אבל לא חבל שבגלל הדעות הקדומות הטיפשיות שלו...הוא יהרוס לאישה יפה את הסיכוי להתחתן אי פעם וללדת ילד מנישואים אמיתיים? סתם מכעיסה אותי הבורות. ושוב לא מדובר באיזו בחורה חסרת השכלה ממדינת עולם שלישי, אלא באקדמאי, מערבי...שאמור לדעת טוב יותר. אני תוהה אם גם לביתו בשנות ה – 20 לחייה הוא ימליץ לא לקחת גלולות בגלל שזה משמין, או אולי היא תקבל עיצה ממישהו יותר חכם ממנו.

אין סיבה, חוץ מזה שאולי קצת אפור בחוץ...דביק ולח ואפור וערפילי זה נראה כמו תל אביב בחורף, רק חם ודביק ולח כמו תל אביב בקיץ...פשוט התעוררתי בבוקר והחיים נראים לי כל-כך חסרי משמעות...פעם זה היה מלחיץ אותי. זו תכונה אנושית לחשוב שהמצב הקיים ישאר סטטי תמיד...אבל עכשיו אני יודעת שזה יעבור...או שיקרה משהו שישמח אותי ויוציא אותי מהעגמומיות הזאת, או שזה פשוט יעבוד מעצמו, אחרי יום או יומיים...הכי גרוע אולי שבוע. זה סתם השיעמום וההתנוונות שבחוסר העשיה. אני יודעת שיש הרבה אנשים שאומרים – הלואי והיה לי חופש...הלואי והיה לי את הכסף. ולי יש...אני לא עובדת, יש אנשים שמשרתים אותי כך שאפילו נעל אני לא צריכה להרים...כל יום נכנס הטבח ושואל : "מה המאדאם רוצה לאכול לארוחת צהריים..."
כן, אני חייבת להודות – זה קצת משעמם. וכן הייתי מעדיפה לעבוד קשה כל יום. יש לי מקצוע שלמדתי אותו במשך ארבע שנים. ואני מאוד מרוצה ממנו...והאבטלה שדי נכפית עלי כאן לא ממש עושה לי טוב. וגם שטן, אין לו שניה לנשום, הוא דווקא עמוס לגמרי עם העבודה שלו...אולי אני אלך לחוג מקרמה.

לפעמים יש לי כל מני אירועים מהעבר שאני לא ממש חיה בשלום איתם בשלום...ויש לדברים האלו תכונה לעלות בעיתות כאלו...של חוסר מעש וחשיבה...אחד מהאירועים האלו הוא הסיפור עם טל ושלי...זוג חברים יקרים, שהיו לפני כמה שנים החברים הכי טובים...מאז עברו בחיים שלי המון דברים. הכרתי בחורים, הלב שלי נשבר...הכרתי את אהבת חיי הגדולה, ושני אנשים אלו שהיו פעם חלק מאוד אינטגרלי מחיי, לא יודעים את כל הדברים האלו...לא ממש מובן לי למה הם ניתקו איתי את הקשר. גם הם לפי מה שהבנתי התחתנו בינתיים ומתכננים תכניות גדולות להמשך חייהם המשותפים. אני כמובן מאחלת להם רק אושר. זה פשוט קרה באופן פתאומי, ולא יכולתי לעשות כלום כדי למנוע את זה...מצב הנסיבות אפילו לא איפשר לי לשאול למה...ועכשיו זה נשאר כי כמו צלקת, שכנראה תירפא לגמרי עם הזמן ותהפוך לחלק מחיי. אז כתבתי להם מכתב...לא כדי לשלוח אלא רק כדי להסיר דברים מעט מעצמי...

טל שלום,

אני כותבת את המכתב הזה...כי רציתי לכתוב אותו כבר מזמן. אני חושבת שבערך שנתיים שאנחנו לא בקשר...ואגב, המכתב הזה מופנה גם לשלי...שהתחושות שלי אליה הם תחושות מאוד דומות. אבל בגלל שיצא לי קצת יותר להיות בקשר איתך, וגם תמיד הרגשתי שאתה אותי מבין אותי קצת יותר, אני מפנה את המכתב הזה אלייך.
אם הייתי שואלת בעצתך, היית בטח אומר לי לשכוח מהכל, ולהניח את זה מאוחרי, אנחנו שנינו נמצאים עכשיו במקומות שונים. אני כבר ביבשת אחרת, ואתה גם בקרוב תהיה. אבל כל הקשר הזה ביני לבינך לבין שלי נותר אצלי כצלקת. כבר לא שורפת וחותכת, אבל עדיין כואבת.
לא כעסתי על מור. אהבתי אותה, פגע בי הניתוק שלה ממני. אבל הבנתי אותה. הייתי בטיול, רציתי את הלבד. רציתי להתנתק מהכל לחוות חיות חדשות, והיא משכה אותי אל העבר...לניתוחים ודינמקות שלא רציתי באותו רגע. נסיתי לחתוך, כמה פעמים, אבל היא המשיכה לבוא אחרי. אני יודעת שלא מתוך רוע לב, אלא מתוך הפחד מלהשאר לבד. אולי זה לא היה הכי הוגן בעולם, פשוט לקום וללכת. אולי עשיתי את זה בצורה מחורבנת, לכן את כל מה שספגתי ממנה קיבלתי.
מה שאני עדיין לא מבינה ולא מקבלת, זה את היחס שלכם. אהבתי אתכם, את שניכם, הכי בעולם. הייתי מוכנה לעשות כל דבר בשבילכם. כשהיית צריך כסף, שלפתי מהבנק ונתתי לך, בלי לחשוב פעמיים, בלי לבקש ממך לחתום על כלום. הייתי מוכנה לעשות הכל גם בשבילך וגם בשביל שלי. וכשאני מסתכלת אחורה על הדברים – אני לא מצליחה לראות בשום נקודה, את הנקודה שבה איכזבתי אתכם, שבה לא הייתי חברה...
נכון, כעסתי כי הרגשתי שהפניתם אלי גב בשעתי הקשה. אני עדיין מרגישה ככה...אך לעולם לא חשבתי שהכעס הזה הוא שיגרום לניתוק סופי עם שניים מהאנשים שאהבתי בחיי כמו משפחה, כמו אחים. עדיין לא יודעת איך זה קרה...אבל כל ההתכתבות הזו שהייתה ביננו לאחרונה גרמה לי שוב לחשוב על הדברים.
כבר לא כועסת , רק מנסה להבין, מה בדיוק קרה שם...מהצד שלכם...אולי בשביל שבאמת אוכל לסגור את זה מאוחרי ולהמשיך הלאה...