עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

Nine Inch Nails
Hurt

I hurt myself today
to see if I still feel
I focus on the pain
the only thing that's real
the needle tears a hole
the old familiar sting
try to kill it all away
but I remember everything

what have I become?
my sweetest friend
everyone I know
goes away in the end
you could have it all
my empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt

I wear this crown of shit
upon my liar's chair
full of broken thoughts
I cannot repair
beneath the stains of time
the feeling disappear
you are someone else
I am still right here

what have I become?
my sweetest friend
everyone I know
goes away in the end

you could have it all
my empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt
if I could start again
a million miles away
I would keep myself
I would find a way

בחיים שלי שיצא לי להתקל מעט מאוד פעמים בסדיזם אמיתי. אני לא מדברת כאן על בדס"מ...או על משהו שקשור באיזושהי דרך למין. סדיזם או כאב שקשור למין – מובן לי ומקובל עלי. אני מדברת על סדיזם שנובע מרוע. אני חושבת שהסדיזם המקורי, של המרקיז דה סאד היה כזה. דה-סאד לא היה מאסטר. וז'וסטין לא הייתה שפחה. דה סאד או לפחות הגיבורים שלו בספרים מתוארים כאנסים, מתעללים ורוצחים. והקורבנות, בהחלט כקורבנות שלא קיבלו שום הנאה מהתעללות שנעשתה בהן.

אחד כזה יצא לי לצערי להכיר מאוד,מאוד מקרוב. הטיפוס שאני מתארת הוא אחד שנמשך למצוקה של הזולת, היא דלק בשבילו. כשהוא רואה מצוקה הוא שואב ממנה הנאה אמיתית. יכול להיות שהיטלר או מנגלה היו כאלו. אותם לא הכרתי באופן אישי.

את ירון פגשתי פעם ראשונה כשאני הייתי בת 16 והוא בן 14. אני זוכרת את הרגע. עמדתי בחלון הדירה שלי בקומה האחרונה והשקפתי אל הרחוב. הוא עבר למטה. גבוה עם תלתלים בלונדיים ארוכים. לבוש בסחבות ויחף. כמובן שהיחפנות והסחבות לא נבעו מעוני אלא מטרנד חברתי. הוא היה מן נער פרחים שכזה, היפי תלוש. מיד התאהבתי בו עד מעל הראש. רציתי אותו. אך אני, לא ממש עיניינתי את ירון. כמובן שהוא השתמש בי כשרצה וניפנף אותי כשהגיעה ילדה אחרת שעיניינה אותו יותר. כך זה נמשך במשך יותר משנה. כשהוא נפרד ממני וחוזר אלי. עד שלשמחתי עזב את השכונה ועבר ללמוד בעיר רחוקה. אחר כך יצא לי עוד להתקל בו מספר פעמים שבכל פעם נשבר ליבי מחדש.

יש אנשים בחיים כנראה. שלוקח לנו הרבה זמן עד שאנחנו מגלים את הפרצוף האמיתי שלהם. במקרה של ירון זה היה קשה...כי היה צריך להסתכל מעבר לתלתלים הבלונדיניים, לעיניים הכחולות המדהימות, ולחיוך הכובש. הוא היה ונשאר עדיין כליל היופי והשלמות. כפות ידיים של דוד של מיכאלאנג'לו. גוף של אל יווני. וכמובן אחד מהאנשים הכי אינטליגנטים, מוכשרים ומבריקים שהכרתי בחיי.

כשנתקלתי בו בפעם השניה – היינו כבר שנינו בוגרים, אחרי צבא. אני הייתי כבר בשנה השניה ללימודי והוא עבד בתל אביב בחברת היי טק שבה הרוויח מליונים. כמובן שההתאהבות שלי בו שוב סינוורה את עיני. והוא גם דאג להשאר בסביבה. בכל פעם שהייתי צריכה גבר – ירון היה הכתובת. מסתימה בשירותים, ועד תיקון המקרר. טלפון לירון והוא היה מתייצב. מסדר, מתקן, מכין ארוחת צהריים, עוזר לי בפרוייקט מעצבן בלימודים, מכין עבורי עבודה בפילוסופיה שלא היה לי כח להתעסק איתה. היו לו ידי זהב לבחור. ומוח מבריק. והוא היה תמיד נכון לעזור. לא פלא שהייתי מאוהבת בו עד כלות. והוא ידע את זה והשתמש בזה בדרכו הסדיסטית. הוא היה מזמין את עצמו לישון אצלי בדירה פעם בשבוע לפחות. ישן איתי במיטה, לפעמים אפילו נגע בי, או החזיק בידי בלילה, כאילו בטעות. אבל כשניסיתי לקחת את זה צעד אחד מעבר (הרי כבר לא היינו ילדים) הוא מיד התרחק. הסתכל עלי במבט חודר ואמר לי : " מה זה היה עכשיו"..."לטיפתי אותך , ירון" אני עניתי. רק לצורך הבהרה – זה היה ליטוף עדין על הטלטלים המקסימים שלו. "אל תעשי את יותר – אף פעם" הייתה התגובה שלו. ואני ציתתי.

ידעתי שהוא לא היה גיי. להיפך, הוא סלד מהומואים – ודאג להזכיר כמה שהם מגעילים אותו. והיו לו רומנים עם נשים – חלקים הכיר לי. רק עלי הוא אסר לגעת בו.בלילות שישן במיטתי לא הצלחתי להירדם. הייתי מדמיינת איך זה יהיה לישון חבוקה בזרועותיו המרשימות. איך תהיה התחושה כשהוא עוטף אותי. באיזשהו שלב של מערכת היחסים שלנו הוא התחיל לעקוץ אותי, בהתחלה מן עקיצות חביבות כאלו, שהיו יכולות להתפרש כהומור. אך לאט, לאט זה התחיל להחריף. חברים משותפים העירו לי על כך. איך את מרשה לו? ואני עיוורת מאהבה לא הצלחתי להימנע מחברתו. סופשבוע אחד הוא הזמין אותי לארח לו חברה בסופשבוע שהוזמן אליו מטעם העבודה, בצימר בצפון. כמובן ששוב הוא חלק איתי מיטה בלילה, ואני מיוסרת לא הצלחתי להרדם. הוא חיבק אותי כאילו מתוך שינה. וכך ישנו חבוקים לילה שלם. הייתי בעננים. בבוקר כשקמנו הוא חזר לסורו, משפיל אותי ואומר לי בעקיצות שונות כמה שאני לא שווה כלום. נשברתי פרצתי בבכי ועזבתי את המקום בידיעה שהקשר הזה מיצה את עצמו. הוא התקשר כמובן להתנצל. אמר לי כמה שהוא מצטער, ועכשיו הוא מבין, ושזה לא יחזור על עצמו. שלח לי פרחים ושר לי שירים. אבל אני לא הסכמתי לסלוח. כבר לא הייתי ילדה פתיה והקשר הסאדומזוכיסטי הזה מיצה את עצמו.
הזכרתי כבר כאן בבלוג הזה את המשבר הנפשי שעברתי. הייתי בשנה האחרונה ללימודים. באובר דראפט של יותר מ – 20,000 ש"ח. דבר שהרגשתי אז שבחיים לא אוכל לכסות. לחץ של מבחנים ופרוייקטים. ואז בדיוק פרידה קשה מבן זוג שאיתו חייתי. הסתובבתי בין כל חברי והצהרתי שאני בדיכאון ואין לי מושג איך לצאת ממנו. הפסקתי לאכול. שכבתי מימים שלמים במיטה ולא הצלחתי לנער את עצמי מהמצב הזה. אז בדיוק התקשר ירון. השאלה שלו :"מה נשמע" קיבלה את התשובה הסטנדרתית באותה תקופה "רע לי, אני בדיכאון, אני רוצה להתאבד או להתאשפז". לא חשבתי כך אז...אבל מסבר שזה היה בדיוק סוג המצבים שהסדיסט חיכה להם. הוא מיד הגיע אלי הבייתה והציע לעזור בכל דרך אפשרית. הוא אסף אותי מהאדמה. עזר לי לנקות את הדירה שלי, שהגיעה למצב נוראי. הבטיח לעזור לי לסיים את פרוייקט הגמר שבו הייתי תקועה. ואמר לי : בואי ניסע מכאן. את צריכה קצת להירגע. הוא הזמין בשבילנו שוב צימר בצפון שאותו חלקנו בסוף שבוע קסום. שבו הוא דיבר איתי, סיפר לי כמה שאני אדם ניפלא, וכמה העתיד יהיה טוב...ואז לקינוח, כדי להביא אותי ממש למצב שבו אהיה בעננים, הוא גם שכב איתי.

ואכן, שופהשבוע הזה בצפון שלף אותי באופן פלאי מהדיכאון שהייתי בו. פתאום פרחתי. נמצא לי מושיע מכל צרותי. הייתי מאושרת. חזרנו לתל-אביב. וסיפרתי לכל חברי על הרומן ביננו. הייתי בטוחה שהוא אהבת חיי. והוא גם אמר לי שהוא אוהב אותי ולא יעזוב אותי יותר לעולם. שבוע לאחר מכן בערך ההבטחה הזאת הופרה. הוא הפסיק להתקשר אלי. התחמק מלהפגש איתי. וכשסוף, סוף הגעתי לדירה שלו באופן מפתיע, הוא אמר שהוא כבר לא יודע, שהוא לא בטוח...לחברים המשותפים שלנו הוא סיפר שאני קרציה, ורודפת אחריו. זה היה מה שדחף אותי לתהום. נכנסתי למצב קטטוני. התקשרתי לאימי שתבוא לחלץ אותי והתאשפזתי למשך כמה שבועות במוסד סגור. קיבלתי כדורים ויצאתי מהמצב הזה. בעזרת עזרה ממשפחתי ומחברי הטובים הצלחתי לעמוד שוב על הרגליים ואפילו לסיים את התואר. אנשים קרובים אלי שהכירו את הסיפור כינו את ירון שטן. אני כמובן המשכתי להיות מאוהבת בו. אני חושבת שיותר משנה אחרי זה עוד המשכתי לחשוב שהוא אהבת חיי. הוא לא התעלם ממני טוטאלית. ענה לטלפונים שלי, התנצל על מה שהיה והחיים המשיכו...ואנחנו כאילו המשכנו להיות ידידים.

שנים לקח לי לעכל את הטראומה ואת חלקו בה – עכשיו אני מבינה. האדם סדיסט. הוא ניזון מכאב ומסבל של האחר. וכשהוא ראה אותי במצבי השפוף, הוא חיזק אותו עוד ועוד עד שהתמוטטתי. הוא כנראה שאב מזה הנאה ששאר בני האדם אינם יכולים להבין. חבל שאי אפשר להכניס לכלא אנשים כאלו – או לגרום לעבור טיפול נפשי. אני לא רוצה לחשוב אילו טראומות בחייו גרמו לו להיות מה שהוא היום. אני רק שמחה – שנתקלתי רק באחד כזה בחיי – ומקווה שלא אתקל בעוד כאלו.