לפעמים יש אנשים שמצליחים פשוט לעלות לי על העצבים פעם אחר פעם. ובמקרה של האיש הנידון...וכבר דנתי בו בבלוג הזה הפוסט שעבר. אדם חשוך עם קרמה ממש, אבל ממש שלילית. אולי קיבלתי איזשהו תיקון בגילגול הזה שאני צריכה להתקל באטימות ובטפשות שלו פעם אחר פעם. ולהגיד לו מה שאני חושבת עליו בפנים לא ממש יתרום לשום דבר. בעיקר מכיוון שהוא נמצא ביחסי עבודה מצויינים עם בן זוגי, אפילו ניתן לומר שהוא נמצא בעמדה עליונה משלו...אבל עדיין הוא פשוט מגעיל. היום, שוב בארוחת צהריים, שיוצא לנו לאכול די הרבה ביחד...הועלה (על ידי...כמה נוח ) נושא האבטלה שלי. כן, אני מנסה להזכיר את זה כמה שיותר, בשאיפה שאולי מישהו ישמע על איזה עבודה בתחום שלי. ז' (מעכשיו נקרא לו זין – כי הוא נראה כמו זין רופס ואם משפשים אותו אני בטוחה שיצא משהו כמו נוזל לבנבן...אבל יותר דומה למוגלה מאשר לשפיך). שאל בתמימות, שוב, בפעם העשירית בערך למה אני לא רוצה לעבוד כמזכירה בשגרירות. ואני עניתי בפעם המיליון שיש לי מקצוע, ואני טובה בו...והייתי מעדיפה לנסות קודם כל לחפש עבודה במקצוע שלי. "מה המקצוע שלך?" שואל ז' האידיוט...למרות שרק אתמול כשדיבר על זה שהוא רוצה לשפץ את הבית שלו – הזכרתי מספר פעמים את העובדה שאני מעצבת פנים. עניתי לו – והוא מיד הרים טלפון לבחור ישראלי שיש לו כאן חברה שקשורה בתחום. עכשיו...אני יודעת שהכוונות היו טובות. אבל, אני מכירה טוב, טוב את הבחור הנ"ל. ז' אולי לא יודע את זה, אבל הוא נוכל # 1 כאן באיזור וכולם מכירים אותו ככזה. הבוס הקודם שלי עבר איתו ויצא לי כמה פעמים להתקל באופן אישי בהתנהגות שלו. בקיצור ממש לא טיפוס שהיתי רוצה לקשור את שמי בשמו. למזלי הוא אמר שכרגע הוא אינו זקוק לעובדים. ואני נשמתי לרווחה והודיתי לז' על העזרה. כפי שנאמר: הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות. אבל העולם היה נראה כל כך הרבה יותר טוב אם היינו מקשיבים לסביבה שלנו קצת יותר, ממהרים קצת פחות, ושואלים לפני שאנחנו מנסים לעזור.
לפני 18 שנים. 6 בדצמבר 2005 בשעה 13:53