עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

לפעמים יש לי כל מני אירועים מהעבר שאני לא ממש חיה בשלום איתם בשלום...ויש לדברים האלו תכונה לעלות בעיתות כאלו...של חוסר מעש וחשיבה...אחד מהאירועים האלו הוא הסיפור עם טל ושלי...זוג חברים יקרים, שהיו לפני כמה שנים החברים הכי טובים...מאז עברו בחיים שלי המון דברים. הכרתי בחורים, הלב שלי נשבר...הכרתי את אהבת חיי הגדולה, ושני אנשים אלו שהיו פעם חלק מאוד אינטגרלי מחיי, לא יודעים את כל הדברים האלו...לא ממש מובן לי למה הם ניתקו איתי את הקשר. גם הם לפי מה שהבנתי התחתנו בינתיים ומתכננים תכניות גדולות להמשך חייהם המשותפים. אני כמובן מאחלת להם רק אושר. זה פשוט קרה באופן פתאומי, ולא יכולתי לעשות כלום כדי למנוע את זה...מצב הנסיבות אפילו לא איפשר לי לשאול למה...ועכשיו זה נשאר כי כמו צלקת, שכנראה תירפא לגמרי עם הזמן ותהפוך לחלק מחיי. אז כתבתי להם מכתב...לא כדי לשלוח אלא רק כדי להסיר דברים מעט מעצמי...

טל שלום,

אני כותבת את המכתב הזה...כי רציתי לכתוב אותו כבר מזמן. אני חושבת שבערך שנתיים שאנחנו לא בקשר...ואגב, המכתב הזה מופנה גם לשלי...שהתחושות שלי אליה הם תחושות מאוד דומות. אבל בגלל שיצא לי קצת יותר להיות בקשר איתך, וגם תמיד הרגשתי שאתה אותי מבין אותי קצת יותר, אני מפנה את המכתב הזה אלייך.
אם הייתי שואלת בעצתך, היית בטח אומר לי לשכוח מהכל, ולהניח את זה מאוחרי, אנחנו שנינו נמצאים עכשיו במקומות שונים. אני כבר ביבשת אחרת, ואתה גם בקרוב תהיה. אבל כל הקשר הזה ביני לבינך לבין שלי נותר אצלי כצלקת. כבר לא שורפת וחותכת, אבל עדיין כואבת.
לא כעסתי על מור. אהבתי אותה, פגע בי הניתוק שלה ממני. אבל הבנתי אותה. הייתי בטיול, רציתי את הלבד. רציתי להתנתק מהכל לחוות חיות חדשות, והיא משכה אותי אל העבר...לניתוחים ודינמקות שלא רציתי באותו רגע. נסיתי לחתוך, כמה פעמים, אבל היא המשיכה לבוא אחרי. אני יודעת שלא מתוך רוע לב, אלא מתוך הפחד מלהשאר לבד. אולי זה לא היה הכי הוגן בעולם, פשוט לקום וללכת. אולי עשיתי את זה בצורה מחורבנת, לכן את כל מה שספגתי ממנה קיבלתי.
מה שאני עדיין לא מבינה ולא מקבלת, זה את היחס שלכם. אהבתי אתכם, את שניכם, הכי בעולם. הייתי מוכנה לעשות כל דבר בשבילכם. כשהיית צריך כסף, שלפתי מהבנק ונתתי לך, בלי לחשוב פעמיים, בלי לבקש ממך לחתום על כלום. הייתי מוכנה לעשות הכל גם בשבילך וגם בשביל שלי. וכשאני מסתכלת אחורה על הדברים – אני לא מצליחה לראות בשום נקודה, את הנקודה שבה איכזבתי אתכם, שבה לא הייתי חברה...
נכון, כעסתי כי הרגשתי שהפניתם אלי גב בשעתי הקשה. אני עדיין מרגישה ככה...אך לעולם לא חשבתי שהכעס הזה הוא שיגרום לניתוק סופי עם שניים מהאנשים שאהבתי בחיי כמו משפחה, כמו אחים. עדיין לא יודעת איך זה קרה...אבל כל ההתכתבות הזו שהייתה ביננו לאחרונה גרמה לי שוב לחשוב על הדברים.
כבר לא כועסת , רק מנסה להבין, מה בדיוק קרה שם...מהצד שלכם...אולי בשביל שבאמת אוכל לסגור את זה מאוחרי ולהמשיך הלאה...