פוטרתי מהעבודה...זה היה די צפוי...האמת, יכול להיות שהמקום הזה שבו ישבתי שעות בחוסר מעש...לא יכול ממש להיקרא עבודה. אבל בכל זאת היה לי בשביל מה לקום בבוקר..ועכשיו – אני מרגישה די אבודה. די מיואשת. למי שתוהה על הפרטים הטכניים. אני עובדת בנגריה השייכת לקבלן בניין גדול. היו לנו שני פרויקטים של בנייני מגורים ותפקידי בכח היה לעצב מטבחים – אני מעצבת פנים במקצועי. הכל היה טוב ויפה כל עוד הייתה לי עבודה. אך הפרויקטים הסתיימו ועד שיתחיל הפרויקט הבא יש עוד חצי שנה לפחות...וזה הותיר אותי בלי הרבה עבודה. אז כתבתי בלוג, נסעתי ללונדון...אבל כנראה שהבוס הגדול מאס באבטלה הסמויה שלי...והחליט לשים לזה קץ...היו הרבה אלטרנטיבות...אך זו היתה זו שהוא בחר בה..משיקוליו הוא...אף אחד בחברה לא יגיד עלי דברים רעים. כולם יודו שהייתי עובדת מסורה ועשיתי את כל מה שהיה מוטל עלי ואף מעבר...אבל זו דרכו של עולם...רגע אחד יש לך משהו וברגע השני הוא איננו ...עוד אחד ממשפטי הבודהיזם שלי.
בסך הכל לא עוברת עלי תקופה קלה...וכל חוסר הודאות הזה...שום דבר כבר לא בטוח.
“Freedom is just another word – for nothing else to lose” Janis Joplin
יכול להיות שאני נפטרת מנכסי החומריים – ועוברת למקום יותר רוחני...אבל עדיין יש לי לשלם משכנתא , חשבונות..יש את החודשים הראשונים של האבטלה....ומה אחר כך..מי יודע...אני מעבירה ימים שלמים במחשבות פילוסופיות על החיים ועל למה שום דבר לא מצליח לי...
אחרי האינטראקציה האחרונה עם פיליפ. הגעתי למסקנה שאני נמשכת לבחורים בלתי אפשריים – לאלו החיים בפנטזיה – הרודפים אחרי הפנטזיה – ובגלל זה הם מעולם לא יהיו שלי או של אף אחת.... אני מאמינה שאנו נמשכים לאנשים שנמצאים במקום דומה להיכן שאנחנו נמצאים. כלומר הסיבה שאני נמשכת לאנשים מסוגו של פיליפ ושל אהובי הוירטואלי (שהוזכר בפרקים קודמים של בלוג זה). היא שאני שבויה בפנטזיה..על מן אביר כזה שהיופי הפנימי שלו יאפיל על החיצוני...והאדם הזה מושלם מכדי להיות מציאותי ולכן אין לי סיכוי למצוא אותו.כל זמן שאשאר שבויה בקונספט של אהבה מושלמת אני אמשיך להמשך לאותם הטיפוסים החולמניים – וזה יוביל אותי לאותו מבוי סתום שוב ושוב.
ההכרה בבעיה היא הצעד הראשון למציאת הפתרון..לכן התקרבתי בעוד צעד לאמת...ועכשיו אני גם לגמרי חופשיה. אהובי הוירטואלי נשכח ופיליפ גם הוא רחוק מתמיד. נשארתי רק אני נטו...לא ממש מאושרת...לגמרי לבד ובלי עבודה...אבל אופטימית.
אגב..אם יש למישהו איזושהי עבודה להציע לי..או כל דבר שיעזור לי להתעודד...אני אשמח.
לפני 19 שנים. 7 באוגוסט 2004 בשעה 15:28
