עונג

אדבר בשם עצמי.

איך אני מתגבר על קושי ?

מחליט שזה לא קשה !!!!

פשוט לא ?

יש משהו חזק מאוד.

אותו משהו נמצא בין המילים.

מסוג הדברים שלא נאמרים.

הוא ידוע לשני הצדדים המשוחחים בינהם בכנות גמורה.

בדרך כלל הוא ההיגיון הצרוף, הלוגי, השכלתני ,שנעים יותר להתעלם ממנו.

לא כי אינכם ישרים, אלא כי הוא מסוגל להרוס את התשתית הכל כך יפה שנבנית כאן.

אני ממשיל אותו , לרקפת הצומחת בין הסלעים , שבעצם מודיעה ברוב ענוותה וביופיה האין סופי כי החורף תם.

שילבנו ידיים.

יצאנו למסע קסום.

אושר ואהבה התערבבו.

השתכרנו יחד.

נתנה לי את כל שהטבע בירך אותה.

קיבלה את אהבתי .

קיבלתי את שלה.

מעיין של רגשות פיכה בין סלעי גופותינו שהתערבבו בין עצמם.

תודה לכם חיים מופלאים.

תכננו הכל לפרטי פרטים.

מחר היא הולכת להנות .

ואני אחכה בסבלנות שהיא תסיים את ההנאה.

ואז... אני הולך לסבול.

הרי אמרתי לכם, הכל תוכנן בקפידה.

כיף הדדי.

נכנסה בסערה למסעדה .

לבושה בקפידה ,נאה,תמירה,זכה.

ישבתי בפינה ,מחזיק כוס תה חמה המעלה אדים.

היא בחנה את המסעדה על יושביה.

ניכר כי חיפשה מישהי או מישהו מסויימים.

מבטה נעצר בי ,עינינו נפגשו.

האכזבה היתה כפולה ,וממש מאותה סיבה.

שלה ,כי לא אותי חיפשה.

שלי,כי לא אותי חיפשה.

היא עמדה במקומה והמשיכה לתור במבטיה.

היה ניכר בה כי אי נוחות ריגעית מאפיינת את עמידתה ואופן חיפושיה.

היא הבינה כי אני בולש אחר תנועותיה .

שנינו קיווינו שלא תמצא את יעדה.

עוד מבט קל לכיווני,ליבי נעצר.

היא החלה לפסוע אלי,חיוך אלוהי על פניה.

וממש ליידי,בעודי בוחן תלבושתה המסוקסת,קול אשה נשמע מאחורי:היי מאיה ,איפה את?

חלפה על ידי כשמעילה מתחכך בי, ונעלמה מאחורי לחיק אהובתה .

נמסתי,תחושת שייכות ריגעית הכתה בי ,וחזרתי לעיין בנייד שלי.

באוס וריגוש ,החמצה וכשלון ליוו אותי עד שסיימתי את כוס התה שלי.

קמתי לעבר היציאה,רגע לפני שעזבתי,הסתובבתי לאחור,זיכיתי אותה במבט אחרון והיא השיבה במבט משלה כמבינה לליבי.

יצאתי ,בעודי הולך קדימה ומשאיר את ליבי מאחור.

יש ברוח המון דברים שמזכירים בי את עצמי ,

ולכן ,אוהב רוחות וסערות.

הנה חלקם :

באה במשבים קלילים.

באה בסערה.

משמיעה קולות שקטים.

משמיעה קולות רמים.

מרעידה את אמות הסיפים אף כשחלשה.

באה מחויכת.

מנקה את הלכלוך.

משאירה את הזבל מאחור.

פורעת שיערות.

גורמת לבגדים לעוף.

גורמת לעירבול.

מתייחסת לכל מי שנקרה בדרכה .

למי שלא התכונן אליה קיימת בעיה.

חרישית.

עזה.

לפתע נעלמת ומשאירה את רישומה .

הלילה השתלט על הסביבה.

הכל הפך צללים.

ורק אנחנו שנינו יושבים מחובקים.

אותו ספסל עזוב,שבזכותנו התאכלס.

מצא עצמו שותף לטקס של הסקס.

והוא והעצים התפעלו מאוד,

שמרו ואף ניסו ,ניסו גם הם לחמוד.

אני קצת התפלאתי ...הרי ראו הכל.

אותנו וקודמינו אז מה כבר כביכול?

יש בנו מיוחד, אולי בסאדו מאזו יש משהו כה חד.

אפילו העצים, נראו פתאום סמוקים, 

מ ..תחת שלמעלה וציצים נקשרים.

פתאום פסקה הרוח ועץ שהתכופף,

ביקש מהספסל שיחכה יחף.

העץ רכן למטה ,הצליף עם ענפיו,

והספסל שאג לו, הכה הכה עכשיו.

חתול שחור עבר לו, הביט על התמונה.

ורץ עם שוט ביד ,לחתולה שחורה.

כדור הארץ לכאב ענוג -האם שומע?

כאן כאב ענוג -רות עבור.

כאן כדור הארץ -קבל אישור נחיתה.

כאן כאב ענוג- תודה לך כדור הארץ אך איני מעוניין לנחות.

כאן כדור הארץ - מדוע?

כאן כאב ענוג-מה רע לי כאן מתחת לשמיכה ?

אני נכנס ל״כלוב״ .

שומע את צליל טריקת הדלתות מאחורי.

שם אזיקים על ידיי.

סוף סוף מרגיש חופשי !!!

אני מסתכל על פניה.

יפה ,עדינה חכמה.

מתבונן בעיניה.

כשהיא מישירה מבט לעיני,

אני חש ששנינו דואים באוויר , כמו זוג שחפים הבוטחים אחד בשניה.

אני מלטף את ידיה , מרגיש את משק כנפינו הנוגעות תוך כדי המעוף , כנף בכנף.

השיחות שבינינו, כל כך גלויות ,על דברים כמוסים שלעולם לא אוכל לשוחח עם אדם אחר.

הם כמו הים הפרוש תחתינו, והרוח מכה בנו ומלטפת פנינו ברוך, ואנו נישאים על משביה ומתבוניים על העולם הפרוש תחתינו.