עונג

השלב הראשון :

כשהלב מחסיר פעימה סימן שאני חי .

השלב השני:

כשהוא מפסיק לפעום סימן שאני בשיא התענוג.

עכשיו אני מצפה לעבור מהשלב הראשון לשני. 

בוחן את הנהגים המשייטים לצידי בשעמום בפקק.

ברקע מתנגנת מנגינה וזמר של אריק לביא על הקטר מבאר שבע.

הנהג בנתיב השמאלי מתאמץ להישאר עירני.

על יד החלון הקדמי של מכוניתו מונח קלסר דק כתום שמידי פעם זז ומאיים ליפול.

על הבגז' באחורי מכוניתו מונחים שרטוטים של בניין שהוא כנראה מנהל העבודה שם.

תוצאה של כמה שנות לימוד שהפילו עליו את מעמסת האחריות הכבדה שרובצת לפתחו.

הוא בוודאי מהרהר עלהגעתו לבית ורביצה מיידית במיטתו ליד ההיא.

הקטר של אריק כבר הפסיק לנשום.

"ואז פס אחד לשני לחש , המלך מת יחי המלךהחדש ".

עברנו עוד 500 מ"ר .

נפשי מיוגעת מהכביש אך נהנית מההתבוננות על המתייסרים איתי.

רציתם סאדו מאזו? 

הכביש מספק את הרצון הזה.

לקראת עוד ערב פסח שני.

חג שמח לכולם.

תקווה שכעת לא מושגת, סופה להסתיים אם תושג.

ואז תתחלף באחרת שטרם הושגה.

לעולם כך נראה , לא נסתפק בקיים.

כמו נחל  שפלגיו רוחשים סביב סלעי הבזלת המצויים בו.

כמו השורשים המנפצים בשתיקתם את הסלעים ונאחזים בהם כסם החיים.

כמו פרחי ההרדוף המקשטים את הנחל בורוד עז.

כך גם אני !

רוחש בתזזית חיים מענגת.

שוצף וקוצף במוחי הקודח חוויות וכמיהות חדשות.

מסוקרן מהכל.

פתוח לאהבה חדשה ומייחל לבואה.

מקווה לנפש טורפת חיים ומטורפת על החיים ממש כמוני.

אני מתעורר  עם ה"כלוב" ונרדם איתו.

בשבועיים האחרונים נודע לי על שתיים איכותיות מאוד שעזבו את ה"כלוב" עקב התנכלויות של אנשים השוהים כאן.

לא טוב לי !!!

אנא , קבלו את הזולת וכבדו אותו.

התייצבתי בשעה היעודה.

עלטה כבדה ירדה על כביש האפר המפותל בו נסעתי על פי הוראותיו של השולט שכיוון אותי למקום המפגש.

ידעתי רק שאנחנו נשלוט בה.

אותו ואותה לא הכרתי.

כשפגשתיו הוא הנחה אותי להיות שקט ולהסתכל על הנחיותיו .

הפראות שלי צייתנית.

 " מעיזה לאחר כבר דקה.

היא תצטרך לשלם על זה " סינן מפיו בשקט.

כך התחילה חווית עולם שחויתי.

(הכל אמיתי)

דווקא רפיון הקול הוא חזק אלף מונים משאגה.

דווקא האדיבות מפלחת סדק לשער .

דווקא החמלה מפילה את חומות העריצות.

דוקא היושר מקצר דרך לעומת השקר והנבזות.

דווקא האהבה סופה לנצח כל שנאה ולחדור ללבבות.

משב רוח עז בא לקראתי.

ואני שהורגלתי לסערות פרשתי כנפיים ודאיתי עם גל הרוח  מעלה מעלה.

מעולם לא הלכתי נגד הרוח , תמיד איתה.

ואני דואה ואוסף גובה , והיא שהצטרפה אלי למסע החיים ,דואה לצידי.

כנפנו נושקות זו לזו, ומידי פעם אף נוגעות האחת בשניה.

אך היא כמוני ולצידי , תמיד נצמדת ותמיד באותו גובה.

ושנינו בוטחים האחד בשניה ולהיפך .

ושנינו מביטים ממרומים כלפי מטה ומידי פעם מחליפים מבט בינינו.

משם קל לנו להתחבר לרצונותינו ,ללא גבולות וללא עכבות.

והרוח סוחפת אותנו מעל הים הכחול למקום בוא נהיה לבדנו.

ושם , רק שם , נהיה אנחנו עצמנו.

בפנטזיה שלי רוצה אותה 

שתוביל לדרך בה תבחר.

לא שאני לא יודע להוביל ,אבל כאן מבקש את המהות שלי. 

לא רוצה להרים את המשקפת לעבר היעד.

מבקש לתת לה יד חופשית לנווט את הספינה לחוף מבטחים.

נוריד מהספינה את כל האביזרים כולל השוט.

היא תלבש בגדי מלכות .

שם על החוף נמצא עץ תמר גדול.

נפרוס מחצלת גדולה תחת צילו של העץ.

 היא תוריד את המשקפת מצווארה ותיתן להוויתה האמיתית להשתולל כאוות רצונה.

שם יפגשו נפשותינו וגופותינו ערומות מכל מעמסות התדמית הלא טבעית שהורגלנו בהן.

רוח קלה העיפה את מעט העלים שכיסו את המדרכה.

ככל שהאצתי את הליכתי ,נראה כאילו הדרך מהירה ממני .

הזדרזתי, אפילו לי לא ברור מדוע.

רציתי בכל מעודי להראות לעצמי שהדרך ברורה לי.

אבל ממש לא !!!

הרוח ליטפה את פני , ניסיתי לצמצם לדמות הנשית הצעירה שהלכה במהירות לפני.

חטובה , הליכתה מסוקסת , שיערה השחור הארוך מתבדר ברוח על גבה הצנום.

כמעט והשגתי אותה.

כל כך רציתי לראות אם פניה יפות כמו צללית גבה.

אך כשכמעט והגעתי אליה , פצחה בריצה , כמבקשת להשאר עלומה לעולמים.

רק הירח היה עד למרדף הכושל.