קראתי עכשיו מאמר נפלא של ד"ר גבריאל בוקובזה ב"הקצה". טקסט יוצא דופן על נרקיסיטיות, אהבה וזוגיות. חד, אמיץ ומלא תובנות על אינטימיות, תובנות חסרות תקדים בחשיבותן.
אני אדם מאד פרטי. בלוג הוא ההפך מפרטיות בעיני. עם זאת, הטקסט נוגע בצורה מושלמת ברגשות וחוויות שלדעתי יהיו מוכרים להרבה מאיתנו כאן. הוא מנסח באופן יפה להחריד את רחשי הנפש. שתי הנפשות. הגלויה והסודית. הבוגר והילד.
אכן, ישנם שיאים חסרי תקדים של אינטימיות. בדיוק באותם אמצעים המתוארים בכתבה. אגרסיה לצד אהבה. גועל לצד משיכה. הכלה אינסופית. שימוש. שימוש עד תום. שלילי לצד חיובי. ין ויאנג המשלימים ומעצימים זה את זה במקביל. נחש האוכל ומזין את עצמו עד אינסוף.
אינטימיות בלתי מחיקה. מושג נפלא. אי אפשר להסתפק בפחות, ביודענו שזה באמת קיים ואפשרי. אי אפשר לאכול שוב פת לחם אחרי שידעת טעמה של עוגת קצפת.
לקראת הסוף הוא מצטט את יהודה עמיחי: "האוהבים אומרים את אותם הדברים בלהט ובשמחה/ אני רוצֶה, נצלי אותי, אני רוצַה, נצל אותי/ עד תום". פאקינג. שיט.
ספק אם הדברים יובנו ויופנמו על ידי הקהל הרחב. משום מה רוב הישראלים נוטים לשיפוטיות ורתיעה אוטומאטית כלפי כל מי שמעז להצביע על אלטרנטיבה אפשרית למיינסטרים בכל הקשור לזוגיות, סקס או משפחה. ארוכה הדרך לקבלה חברתית אמיתית של דינמיקה זוגית השונה מהנורמה כאן.
לינק:
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2898664
אסור לפרסם את הטקסט במלואו כאן. אם אין לכם מנוי ואתם בכל זאת מעוניים לקרוא, שלחו הודעה ואולי PDF מסתורי ימצא את דרכו אליכם.
