יומני היקר...

כבר שבוע שמנסה לכתוב אבל מוחקת הכל.
לא מצליחה לבטא את עצמי,
הכל יוצא לי מאוד חלול, רדוד משהו...
למה כשיש לי כלכך הרבה להגיד אני שותקת
למה כשמקננים בי רגשות רבים אני מעדיפה להשאיר אותם בפנים ולא לשתף?
הפחד הזה שמישהו יכיר אותי כמו שאני
בלי מסיכות, יביא אותי למקום בו לא אוכל להיות מוכלת
עומדת, מצפה ללא מענה...ללא עניין.
הפחד הזה משתק אותי כל פעם מחדש.
ואז אני מרגישה מרוחקת כלכך, מתרחקת, מתמודדת עם עצמי לבד
עם רגשותי, חששותי, ספקותיי, מחשבותיי
הכל נשאר בפנים, מאיים עליי כי עוד לא הצלחתי להפנים
שדווקא כך אני תמיד מפסידה
והרי מילים אלה נכתבות כרגע, אך לא ממש זורמות דרכי
במלחמה של ההגיון מול הרגש, ההגיון תמיד ינצח.
לעיתים הייתי רוצה להיות שונה, פתוחה, לדעת להביע את העוצמות האלה,
לא להיתקע, להיכנס דרך דלתות, לעשות רעש
לא לנסות להיות בלתי נראית כדי לא להפריע.
המפלצת הזאת שלעיתים מתעצמת בתוכי רק מפני שאני כלכך מסתירה, המפלצת הזאת
שמתעצמת ברגעים מסויימים מאחר ואני לא מצליחה לשתף ...אני יודעת שבסוף תתפוצץ.
תתפוצץ לי בפנים.

בתוך...

על נשמות שלי אתה שולט,
על דקויות שבי פורט
עת במבט אותן תמצא
ובלחישה אחת רפה.
אם בתנועה שהיא מוצנעת,
מילה שנאמרה בלי דעת,
חיוך חטוף או מסויים
אתה באלה, בכולם.

אני שקעים לכל קמריך
אני ימים זורמים אליך
אני ציפור אומרת שירה
ובלעדיך אין בי מה...

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה מכה בי עוד....

56.
איזה גיל.
מזל טוב לך.
עוד 4 שנים 60....

אבל הזקנה לא יפה לך, כך מישהו חשב.
אז את נשארת לעולם בת 50.
בשבילי תישארי אותה אחת חייכנית
אותה אחת מלאה באור בפנים
כשמך כן את, בראשי, דמיוני, ליבי
אור!

עדיין זוכרת את התאריך כל שנה
אבל קשה לי לבוא אלייך גם ביום זה
אני מצליחה לדבר איתך קצת יותר לאחרונה
(ותודה...אני יודעת שזו היית את כשביקשתי השבוע...)


אוהבת, מתגעגעת.

כשהוא מבקש ממני לשבת מולו במצלמה, על הריצפה, שותקת...
הוא יודע מה עובר לי בראש?
זה שלם. נראה שלא היתה דרך טובה יותר לסיים את השיחה הערב.
וזה מרגיש טוב....

יש לי חבר נחמד בשם ג'וני
וכשהשולט שלי רחוק ממני...ג'וני נקרא לעזרה (באישורו כמובן)
ביקשתי גם היום אישור
אך הוא לא ממהר לתת
חשבתי שאולי....קצת עזרה בשיכנועים.....לא תזיק פה
אז מה דעתכם??

אני אוהבת את החיוך שלו – זה הדבר הראשון ששמתי לב אצלו.
השפה העליונה שלו נעלמת...זה חמוד.
אני אוהבת את השקט שלו. הוא לא רודה, לא צועק.
מצליח לשלוט בי עם השקט הזה. צריך רק להביט בי.
אני אוהבת שהוא נוגע בי. מנשק, מחבק. הוא רך, הוא עדין.
אני אוהבת שהוא מצליף בי. הוא מכאיב, והכאב ממכר. כי זה הוא.
מעניין כמה הוא יוכל להמשיך עד שאגיד די...בינתיים אני לא שובעת מזה.
אני אוהבת שהוא משאיר בי סימנים, "מסמן אותי", כי בכל פעם שאני רואה את זה
זה משייך אותי אליו. זה שלו.
אני אוהבת שהוא לא מוותר לי גם כשזה קשה ואני מנסה להתחמק
(כי לא בטוח שאני רוצה שיוותר).
אני אוהבת שהוא מדבר אליי, לשמוע אותו, להקשיב לו.
אני אוהבת לספר לו, הוא קשוב והוא זוכר הכל.
אני אוהבת שהקשר שלי איתו הוא לא מלחמה, כי אחרי הרבה מלחמות
אני נהנית עכשיו מהשקט וההשלמה.
אני אוהבת ללכת בשבילו עוד צעד ועוד צעד...נראה לי שאיתו ובשבילו אגיע רחוק
וזה אומר (אני חושבת) שזה יהיה לי קשה (אבל כבר אמרתי שטוב שהוא לא מוותר)
אני אוהבת שחברות שלי אומרות לי שהשתנתי קצת לאחרונה, שאני רגועה יותר
זה אומר שזה משפיע עליי, שסוף סוף משהו עובר דרכי ולא רק לידי.

אני לא אוהבת שזה כלכך מפחיד אותי, לעיתים מכניס אותי למצב של מגננה עצמית,
לא אוהבת שזה לפעמים קצת מוחצן כי הייתי מעדיפה להשאיר את זה בפנים כך
שאף אחד לא ידע ... לא אוהבת להיות פגיעה.

שאלת אותי היום שתי שאלות ואני חושבת ומפשפשת בתוכי, איך לענות עליהן מבלי להישמע
יהירה, מבלי להישמע שחצנית...
זה הביא אותי להסתכל על ההתכתבויות הראשונות...פה במייל.
כמה ציניות...אבל נחמדה לא? 😄
זה לא היה מזמן, רק חודשיים ונראה שעבר הרבה יותר, בגלל השינויים אותם אני עוברת, השינויים האלה שבאים מתוכי מתוך ההבנה החדשה שלי של מי אני ומה אני רוצה מעצמי.

מה אתה עושה איתי?
כנראה שראית בי איזה משהו ששווה להתעכב עליו, שהבנת (עוד לפני אפילו) שמתחת לכל
המעטה הזה יש מישהי לא ממש קשוחה וקשה...
החלטת להישאר, לבחון עוד קצת, ללמד אותי תובנות חדשות
(ותוך כדי כך גם קצת להנות בדרך...).
אני רואה איך מול אחרים אני עדיין אותה אחת-שחקנית מלידה (מחייכת תמיד), אגומניאקית,
צינית ששום דבר לא חודר את השריון שלה.
אני שמה לב, איך מולך, לאט לאט אני מורידה את שריון הזהב הזה, איך איתך אני מרשה לעצמי
(בהתחלה מעט והיום קצת יותר) להיות אני, להוריד את המסכה המחייכת. איך הפרצוף העקום
מתיישר לו עם הזמן והצהרת ה"אני לא.." הופכת ל"אני כן.." אמיתי מבפנים.

למה כדאי לך להישאר איתי?
כי אתה יודע שזוהי רק ההתחלה,
התחלה של התמסרות טוטאלית. התחלה של תהליך בו אני הופכת להיות שלך
שפחה שלך, כלבה שלך, זונה שלך....
ובסופו (ואני מתחילה לקבל תובנה תוך כדי הכתיבה) אעמוד מולך, חשופה, "עירומה"
נותנת, מקבלת.
ידעת לזהות זאת מההתחלה?

אדון יקר שלי
מתגעגעת ומבקשת להיפגש איתך.
לשמוע את קולך, להרגיש אותך, נוגע בי, מכאיב לי
להתמסר לך, להיות איתך.
אפשר בבקשה??
כלבתך

שוחחתי היום עם חברה וסיפרתי לה מה עברתי אתמול.
היא לא שופטת אותי וכל מה שאני מספרת לה היא מקבלת
ברוח הצחוק...ואז שואלת אותי בחשדנות משועשעת, זה טוב לך?
אני אומרת לה שטוב לי ככה, אבל לא מצליחה להסביר לה למה
לא מצליחה להסביר לה איך.
איך אני יכולה להסביר לה שאני אוהבת שחונקים אותי- בשבילה זה בטח מוזר (או מפחיד)
ואיך להסביר לה שכשהוא חונק אותי, אני מרגישה שאני לא שם, מרחפת,
רואה הכל מרחוק, מרגישה את כל הגוף שלי נחלש,
והוא יכול באותו רגע לעשות בי הכל...לכלום אני לא אתנגד
איך אני יכולה להסביר שזו תחושה ממכרת ומדהימה מבחינתי,
וכל פעם מחדש אני רוצה אותה?
איך אפשר להסביר שאת אוהבת שמצליפים בך?
שזה כואב, אבל הגוף שלך רוצה עוד...וכשאת כמעט וכבר אומרת די
את שומעת את הקול שלו, ששואל אם הכל בסדר
ואז בשבילו את מוכנה לכאוב אפילו עוד...ואם זה לא מספיק
אז את גם שמחה שנשארים עלייך סימנים כי זה משאיר אותו עלייך עוד קצת...
איך אפשר להסביר את ההשפלות?
זה כלכך מוריד ואת מלאת אמוציות כשזה קורה, מתעצבנת, נעלבת, מושפלת,
נאבקת שלא לתת לזה לשלוט בך כדי שלא תשברי מולו, אבל
כשהוא נותן לך את הפתח את לא בורחת מזה...ממשיכה...
ואז משם, מהמקום הזה הוא נוגע בך, מחבק אותך, מנשק אותך
איך אפשר להסביר שפתאום לכל חיבוק או נשיקה יש עוצמה אחרת
ממה שהיא מכירה, בגלל המקום בו היית לפני רגע?
שנכון שהוא נתן לך להרגיש כלכך קטנה אבל למרות זאת, את בוטחת בו
שלא ישאיר אותך שם.
איך אני יכולה להסביר לה שטוב לי לשבת, כך, למרגלותיו ולחבק אותו משם,
לחבק לו את הרגליים, להניח עליהן את הראש ולהרגיש אותו מלטף אותי
באדוניות שלו וליהנות מזה, ולתת לתחושה הזאת של שקט פנימי להשתלט עליי שוב
כמו הרבה פעמים לאחרונה?
הרי אפילו אני השתמשתי לאחרונה במילה "הזוי" כשחשבתי על כל התחושות האלה
הרי גם אני ביקשתי לא מזמן הסברים.