יומני היקר...

אני אוהבת את החיוך שלו – זה הדבר הראשון ששמתי לב אצלו.
השפה העליונה שלו נעלמת...זה חמוד.
אני אוהבת את השקט שלו. הוא לא רודה, לא צועק.
מצליח לשלוט בי עם השקט הזה. צריך רק להביט בי.
אני אוהבת שהוא נוגע בי. מנשק, מחבק. הוא רך, הוא עדין.
אני אוהבת שהוא מצליף בי. הוא מכאיב, והכאב ממכר. כי זה הוא.
מעניין כמה הוא יוכל להמשיך עד שאגיד די...בינתיים אני לא שובעת מזה.
אני אוהבת שהוא משאיר בי סימנים, "מסמן אותי", כי בכל פעם שאני רואה את זה
זה משייך אותי אליו. זה שלו.
אני אוהבת שהוא לא מוותר לי גם כשזה קשה ואני מנסה להתחמק
(כי לא בטוח שאני רוצה שיוותר).
אני אוהבת שהוא מדבר אליי, לשמוע אותו, להקשיב לו.
אני אוהבת לספר לו, הוא קשוב והוא זוכר הכל.
אני אוהבת שהקשר שלי איתו הוא לא מלחמה, כי אחרי הרבה מלחמות
אני נהנית עכשיו מהשקט וההשלמה.
אני אוהבת ללכת בשבילו עוד צעד ועוד צעד...נראה לי שאיתו ובשבילו אגיע רחוק
וזה אומר (אני חושבת) שזה יהיה לי קשה (אבל כבר אמרתי שטוב שהוא לא מוותר)
אני אוהבת שחברות שלי אומרות לי שהשתנתי קצת לאחרונה, שאני רגועה יותר
זה אומר שזה משפיע עליי, שסוף סוף משהו עובר דרכי ולא רק לידי.

אני לא אוהבת שזה כלכך מפחיד אותי, לעיתים מכניס אותי למצב של מגננה עצמית,
לא אוהבת שזה לפעמים קצת מוחצן כי הייתי מעדיפה להשאיר את זה בפנים כך
שאף אחד לא ידע ... לא אוהבת להיות פגיעה.