יומני היקר...

שאלת אותי היום שתי שאלות ואני חושבת ומפשפשת בתוכי, איך לענות עליהן מבלי להישמע
יהירה, מבלי להישמע שחצנית...
זה הביא אותי להסתכל על ההתכתבויות הראשונות...פה במייל.
כמה ציניות...אבל נחמדה לא? 😄
זה לא היה מזמן, רק חודשיים ונראה שעבר הרבה יותר, בגלל השינויים אותם אני עוברת, השינויים האלה שבאים מתוכי מתוך ההבנה החדשה שלי של מי אני ומה אני רוצה מעצמי.

מה אתה עושה איתי?
כנראה שראית בי איזה משהו ששווה להתעכב עליו, שהבנת (עוד לפני אפילו) שמתחת לכל
המעטה הזה יש מישהי לא ממש קשוחה וקשה...
החלטת להישאר, לבחון עוד קצת, ללמד אותי תובנות חדשות
(ותוך כדי כך גם קצת להנות בדרך...).
אני רואה איך מול אחרים אני עדיין אותה אחת-שחקנית מלידה (מחייכת תמיד), אגומניאקית,
צינית ששום דבר לא חודר את השריון שלה.
אני שמה לב, איך מולך, לאט לאט אני מורידה את שריון הזהב הזה, איך איתך אני מרשה לעצמי
(בהתחלה מעט והיום קצת יותר) להיות אני, להוריד את המסכה המחייכת. איך הפרצוף העקום
מתיישר לו עם הזמן והצהרת ה"אני לא.." הופכת ל"אני כן.." אמיתי מבפנים.

למה כדאי לך להישאר איתי?
כי אתה יודע שזוהי רק ההתחלה,
התחלה של התמסרות טוטאלית. התחלה של תהליך בו אני הופכת להיות שלך
שפחה שלך, כלבה שלך, זונה שלך....
ובסופו (ואני מתחילה לקבל תובנה תוך כדי הכתיבה) אעמוד מולך, חשופה, "עירומה"
נותנת, מקבלת.
ידעת לזהות זאת מההתחלה?