יומני היקר...

לא שכחתי את הפוסט של היום (שהוא בעצם כבר אתמול)
למרות השיחה הארוכה...
כבר אין ספק שאני רוצה
ועדיין קשה לי במצלמה, חשופה, להגיד
(גם פה, אבל איזו אמיצה?? 😄 )
ואני מנצלת את הבמה בתעוזה, כולם מסתכלים
אבל אני מביטה רק אליך ומסבירה

תזיין אותי
תכאיב לי
תלטף אותי
תשתמש בי
תשפיל אותי
תחבק אותי
תגרום לי לבכות
תגרום לי לחייך
תעיף ממני הכל, את כל המסכות
תוריד אותי למקום הכי נמוך
תעזור לי לקום משם


אני רוצה להיות שלך
תעשה אותי שלך
תלמד אותי...

אמא,
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?
אילו יכולתי, הייתי שוכחת איך באתי לכאן.

אמא,
לא אוכל להימלט מכישופך, עיני חשכו פתאום.
אילו יכולתי הייתי חוזרת אלייך היום.

אמא, הו אמא,
איך בדמי, בעמקי נשמתי, דעתך נחושה.
אמא, הו אמא,
את וגם אני, בשנאה ואהבה, בין כוח וחולשה.

אמא,
איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי,
אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי.

אמא,
אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.

אמא, הו אמא...

אמא,
את יודעת, אני זקופה וחזקה, כמוך בכל מצב,
אילו יכולתי, הייתי רוצה להודות לך עכשיו.

אמא, הו אמא...

אמא, הו אמא,
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.
אמא, הו אמא
אילו יכולתי הייתי רוצה להודות לך עכשיו.

יש ימים כאלה שאסור להתקרב אליי.
זורקת חיצים לכל הכיוונים, לא מובנת בכלל,
כל דבר שאגיד יקבל מובן אחר,
יתעצם.
אפילו לעצמי קשה לי להסביר.
אין באותו יום שקט נפשי וכל דבר מטריד אותי,
כולם מעצבנים
ואף אחד בעצם לא אשם.
יש ימים שאני נכנסת לאוטו ומרוב מחשבות אני אפילו לא זוכרת
את הדרך שעברתי ואיך הגעתי ליעד.
המחשבות מתערבבות ואין אחת ספציפית,
הכל מטריד ונראה גדול.
יש איזה רגע ביום הזה שאני מנסה לאסוף את עצמי, נושמת, מתמקדת, בוחנת
מנסה לגמד את כל הבעיות. להתמודד.
שמה הכל במגרה בראש...
יש פעמים שאני סוגרת אותה ושוכחת...בורחת
ויש פעמים שהיא לא נסגרת...
בימים האלה אני כלכך קשה, כולם סובלים. אפילו אני.
ואז אני כועסת על עצמי, מלאה ברגשות אשמה וחרטה... (לא מודה).
אין הרבה ימים כאלה והם בדר"כ חולפים אבל זה כמו נשורת....
המטען שהם משאירים.

רוצה להיות חומר בידי היוצר
רוצה לשכב שם בלי מחשבות.
לתת לו לעשות בי מה שהוא רוצה, לא להחליט,
לא לקבוע...להיות שם כל כולי.
להתמסר.
לאבד שליטה.
לא איכפת לי איך
לא איכפת לי מהדרך
רוצה לא לפחד
לא להתבייש
שהגוף שלי לא יהיה שלי
להרגיש התנתקות מהכל
לא לחשוב על איך אני נראית בעיניו
לא לחשוב על תנוחה שתסתיר...לא רוצה להסתיר!
לא לחשוב.
להיות באותו רגע שלו
להיות באותו רגע איתו
להיות באותו רגע בשבילו

ישובים במושב האחורי של האוטו,
אני מנקה לו עם מגבון את החולצה מהאיפור שלי
והמבטים שלנו מצטלבים, מחויכים קלות...

וזה יותר אינטימי לי מהאצבעות
שלו שהיו בתוכי שעה קלה קודם

מדהים אותי כל פעם מחדש
איך אני כלכך מאופקת כשבפנים אני סוערת
איך אני כלכך שקטה כשבפנים אני צועקת
איך אני כלכך מרוחקת כשבפנים אני רוצה להתקרב
איך אני כלכך מחייכת כשבפנים אני עצובה
איך אני כלכך קורנת כשבפנים אני בוכה
ואיך אני לא מצליחה להראות ולהביע אהבה בדיוק כשהיא שם
סוערת, מבלבלת, מרגשת, מכילה את כולי.
דווקא אז אני כלכך מחביאה.

אני מרגישה אותו, מנסה לחדור לתוכי, לנבכי נשמתי...
מנסה לקחת את כל הפרטיות שלי.
ואני נלחמת על כל פיסה.
נלחמת, עומדת, בועטת. מנסה לשמור משהו לעצמי
ולא תמיד מצליחה.
ואני מתגרה, "מה ההשלכה...?"
אבל הוא מנסה שוב, לא מפסיק.
אני רואה שקשה לו איתי ואני מנסה להרפות, להיות פחות מאופקת
ולא מצליחה.
זו לא רק מלחמה פנימית, אולי זו כבר מי שאני?

היה לי קשה היום.
כלכך קשה...
מצד אחד להגיד לו "לא" ומצד שני הרצון הזה
להרפות, לתת לו, להכניס אותו לעוד מקום.

היה לי כלכך קשה היום.
כמה אפשר להישאר מולו חתומה?
והוא שואל שאלות שהמענה עליהן דורש ממני לנבור ולחפור ולחשוב
והתשובה עליהן אף פעם לא פשוטה
וגלגלי המח רצים להם ללא הפסקה.

דברתי והוצאתי וחשפתי עוד קצת. עדיין משתדלת להישאר חזקה מולו.
כלכך הייתי זקוקה לחיבוק שלו, לנשיקה.
אפילו כשהיה מתח גדול בנינו במסעדה, ממש התאפקתי שלא להתקרב אליו
לחבק, לנשק, להרגיש אותו.

אחרי שנפרדנו, לא יכולתי לחזור הביתה. הייתי צריכה קצת זמן.
מצאתי את עצמי מסתובבת במעגלים עם האוטו, המחשבות רצות.
לא זוכרת אפילו מה....
דמעות זולגות ושיר מתנגן לו ברקע.
טלפון קטע הכל. חזרתי למציאות. חזרתי הביתה. מתנתקת שוב...

אחרי מס' שיחות במסנג'ר קבענו להיפגש.
מייל קצר ולקוני מצידי-18:30, קפה קפה, א"ת ישן. כמו שקבענו?
הוא ענה-תתיפייפי!
כאילו שכשאני יוצאת לדייט, אני לא. כאילו שבמיוחד בשבילו, אני צריכה.
האמת...המילה הזאת ישבה לי שם...הרגשתי שאני עושה יותר.

השעה הלכה והתקרבה, הרבה זמן לא הרגשתי כך, כבר חודשים (מאז...)
והבטן מתהפכת. זה לא שהוא יותר מאחרים, לא יודעת אם לשייך את זה להתרגשות מסוימת
או הפחד מעוד אכזבה, כאשר האחרונה הייתה מפח ממש...
לא יודעת מה אני רוצה יותר, שימצא חן בעיני או לא (וזה כבר נושא בפני עצמו לא?)
ואז הוא הגיע. איש רגיל לחלוטין. משקפיים, חולצה ורודה-איש הייטק "מרובע".
אמרנו שלום. הבטן כבר בסדר.
הפוך גדול דל שומן בלי קצף רותח (מאוד).
תבקשי רשות, הוא אומר, לשתות.
חייכתי. אני עושה מה שאני רוצה!
רק לא מובן לי...למה אני לא שותה? מה עוצר בעדי?
משחקת עם הכפית, לא שותה אבל גם לא מבקשת (הקפה כבר לא כלכך רותח)...
מצחקקת, נבוכה? המומה? ממי?
ממנו-שהוא מעיז או ממני-שאני משתפת פעולה.
וזה ממשיך...תעמדי. נבחן אותך. מה אני, בובה? אף אחד עוד לא ביקש ממני להיות דוגמנית.
והוא מתעקש...אני כבר לא מצחקקת...הוא קצת מעצבן!!
לא עוברים הלאה והמבוכה הנעימה הופכת להיות כבר משהו אחר וזה מלווה במבטיו אשר חודרים
לי לתוך הראש וגורמים לי להוריד מבט.
אני תמיד יכולה לקחת את התיק וללכת ( תמיד קובעת להגיע עם הרכב שלי..מן נתיב בריחה)
אבל אני עוד שם. לא סתם שם, עומדת-כמו גדולה.
לא מצליחה להסתיר את מבע התסכול שלי...מבקשת רשות ויושבת.
הוא אומר תודה, כאילו שיש בתודה הזאת נחמה שתעביר את מה שאני מרגישה (יש בזה קצת).
ערב מעניין...משחק מוחות...כוחות...(עוד יש בי ספק שאני תמיד אפסיד?).


ושיהיה ברור, למרות כל זה, אני עדיין טיזרית אמיתית. העיניים המדברות, החיוך הכובש...
אפילו תנוחות ישיבה מסוימות, מילים מבוררת היטב. אין אחד שאחרי דייט איתי לא רוצה עוד
(יהירה? אז עד הסוף....רוצה עם הלשון בחוץ...) הרי אני כובשת יעדים, נאמר לי לא מזמן
(ובעצם שם גם מאבדת כל עניין).
נפרדים יפה, אפילו פרח הוא נתן-הוא בכיס שלי (ניצחתי!!).
ואז, צביטה בלחי ו...."נדבר".
נדבר??? אחרי כל הערב הזה??? מוזר...
אבל....פלא שאני מוצאת את עצמי חושבת עליו וכותבת מילים אילו??

אני חושבת שאני רוצה עוד.