עדיין מחכה לך, לנו, לטיול שלנו, ובאיזשהו מקום גם לעצמי. חי כל יום מחדש את הרגעים שלנו יחדיו, את המחשבות, התכנונים קדימה, השאיפות, החלומות. חי אותם בראש, ולא באמת. כי אתה לא כאן. אתה מת. עדיין זוכר בדיוק את אותו הלילה, איך המפק"צ שלי בהשלמה אמר לי לגשת דחוף למפקד המגמה, מיליון מחשבות חלפו לי בראש ברגע בדרכי אליו, ממש ימים ספורים קבלת דרגת הסג"מ המיוחלת במה שמכונים בפי כולם "הימים הנוראים", הימים בהם תמיד מישהו מודח מהקורס רגע לפני. ואולי זה בכלל אני.. אבל מה כבר יכולתי לעשות? שבוע שעבר היינו בניווטים, ואז שיעורי מנהיגות.. מה כבר יכולתי לעשות לא בסדר? נכנסתי למשרד, הסא"ל ביקש ממני לשבת. ואז הוא סיפר לי. סיפר שאמא התקשרה להגיד שאופיר נפצע קשה, ולא יודעים אם הוא יצא מזה. ברגע אחד הכל התגמד, כל החששות שהיו לי רגע לפני נעלמו. שכחתי איפה אני, את כל העבודה הקשה שהשקעתי בחודשים האחרונים. כל מה שהרגשתי היה פחד, בלבול, חוסר אונים. פתאום קיוויתי שהבשורה שלשמה קראו לי לשיחה היא שרוצים להדיח אותי מהקורס. כי מה זה קורס לעומתך? הלוואי וידיחו אותי ושאתה תהיה בסדר. עכשיו באמת מתחילים הימים הנוראים, הלב ניבא לי רעות.
ארזתי תיק מהר, והתחלתי בדרכי צפונה , אליך. בית החולים רמב"ם. טיפול נמרץ. 5 שעות בדרכים חלפו לי ביעף, כשכל שביב של מחשבה מפלח את ליבי הדואג. והטלפונים לא מפסיקים. ואפרת בוכה, ואני, שתמיד יודע הכל, שולט בהכל, רגוע וקר רוח לא מוצא מילים של נחמה. לראשונה בחיי מרגיש אבוד. אני זוכר איך נכנסתי לבית החולים, ושאלתי בכניסה "איפה אופיר?" ונענתי "איזה אופיר?" "אופיר שלי" אמרתי, "אופיר ששמר עליכם" המשכתי בקול רועד. ליוו אותי לטיפול נמרץ, נכנסתי לחדר ונעמדתי לידך. היית כבר אחרי ניתוח, כל ראשך עטוף בתחבושות כשרק עיניך מבצבצות, אבל עצומות. אבל האמנו, היינו סביבך כל אלה שאהבו. דאגו. התפללנו, התחננו, זעקנו.. אך לשווא. עיניך נשארו עצומות לנצח אופיר שלי, של אפרת, של כולנו.
וחוסר האונים הפך להלם. קיפאון. כאילו הכל נעצר, והכל מסביב לפתע חסר משמעות. עוד שבועיים אנחנו באילת! קום כבר! דאגתי לנו לאוטו, יש לי רגילה אחרי הקורס, רק תקום כבר! מספיק לישון! אתה לא יכול לא להיות כאן ביומולדת שלי! ותראה את אפרת שלך, הנסיכה שלך! לא בשביל זה הכרתי לה אותך! אסור לך להשאיר אותה לבד! קום כבר!
דממה. ריקנות. בור גדול בלב, ובאדמה. והמון אנשים. עם מדים וגם בלי. וארון עטוף בדגל. ו-5 חברים מהרובאית שלך נושאים אותך על כתפיהם במדי הזית, ואני השישי, שונה מכולם, במדי החאקי של חיל האויר, בולט לעיני כל, ולפתע מתמלא גאווה. הרי אתה גיבור, ויש בך משהו ממני ותמיד יהיה בי משהו ממך.. אבל רגע, אתה איתי אבל עוד רגע ואטמון אותך, את החבר הכי טוב שלי, שני רק לאחיי, באדמה. לעולם.
והארון יורד פנימה, והיד ממאנת לשחרר ולהרפות מהחבל. בכי חרישי נשמע מנושאי הארון. צריכים להיות חזקים, להיות גיבורים. אסור לבכות. והיד מתחילה להרפות לאט לאט, והנה אתה הולך ונעלם. לעולם. מכוסה בדגל. כיצד אוכל לכסות אותך בעפר? אולי פשוט אחשוב שאתה לא שם, וכל זה לא קורה? יריות מהדהדות באוויר. מטח כבוד הם קוראים לזה, אבל אתה כבר בכבוד שלך זכית אצלי מזמן. והדקות חולפות, והמקום הולך מתרוקן. ורק אני ואפרת נשארים. מסרבים להיפרד. לא יכולים. זה לא נתפס, זה לא אמיתי. אתה כאן, נכון? ננסה להתקשר אליך.. ושוב, המנוי אינו זמין. אתה בטח בשמירה, או באיזה מארב, מסתכל על הנופים המרהיבים הנשקפים מחוות שבעא וחושב על היציאה הבאה הביתה, ועל כל התכניות שלנו. אבל... השם שלך כאן, כתוב על שלט השתול בתוך תלולית עפר טריה, ואבנים רבות מונחות סביבה. ואני בכלל בהר הרצל. בקושי 500 מטר מהמגרשים של בית"ר שלנו, 6 שנים מדי יום היינו מגיעים לכאן להתאמן.. זוכר איך שמחנו שהתקבלנו? וזוכר את המשחק הראשון שלנו? ואת הגול הראשון שלי? אתה היית זה שמסר לי, גם היום, כמו אז. תמיד היית שם בשבילי, ואני בשבילך.
ואני עדיין כאן, ואתה כבר לא. ועוד שנה חלפה. הבטיחו שהזמן יעשה את שלו, וזה יהיה קל יותר. אז הבטיחו. זה לא. ואתה עדיין איתנו. ואפרת.. עדיין מחפשת משהו "אופירי" בכל גבר שפגשה מאז והיא עדיין לא מצאה, והיא גם לא תמצא. כי אתה אחד יחיד ומיוחד, וככזה נזכור אותך. תמיד.
לפני 13 שנים. 8 במאי 2011 בשעה 17:22
