מרגישה תקועה בתוך לופ אינסופי של חיוכים מזויפים.
מנסה לתת לכולם מה שהם רוצים/צריכים/מבקשים ממני ובדרך מאבדת חלקים מעצמי.
שוב משדרת עסקים כרגיל ,מבודדת את עצמי מכולם בדרכים שלי,זורקת לאויר אישה רדודה ומטומטמת כי עם זה לכולם יותר קל להתמודד ובסוף נשארת בלילה לבד עם עצמי והמחשבות.
ניסיתי...
ביקשתי...
אני עדיין מנסה לדבר,אבל צרחתי כל כך הרבה זמן ואף אחד לא הקשיב ונמאס לי לצרוח ונמאס לי לדבר.
נמאס לי להיפגע מאנשים ונמאס לי להתאכזב...
לתת לאנשים להתקרב אליי ולמה??
בשביל להרגיש ככה בסוף?
אז לבד,
לבד יותר קל לי.
די!!!
לא רוצה להרגיש כרגע!
לא רוצה לחשוב,לא רוצה את הכאב הזה יותר ואני יודעת שהבטחתי שאני לא יעשה יותר שטויות,שאני לא אפתח רגליים לכל מי שמתחשק לו ושאני יהיה שקולה יותר ומתונה יותר,שאני יהיה ילדה טובה...אז הבטחתי...
גם את ההבטחות שהבטיחו לי לא קיימו.
מצטערת.
