או יותר נכון, זה לא פוסט שכיף לכתוב, אבל מי שיקרא ייקח חלק בחוויה הלא כיפית הזו בכלל.
אבל אולי, ככה בכדי להקליל על עצמי את תהליך הכתיבה, אנסה לבנות פה מעין שיר. או משהו שדומה לשיר.
השורה התחתונה או שמא נקרא לזה כותרת, זה שטעיתי.
טעיתי ללונגראן.
קפצתי אל המים העמוקים והעכורים מבלי לדעת לשחות,
כיוונתי על עצמי את השוטגאן.
זה לא FUN.
לאבד את עצמך לדעת. לנצח. בערך.
וואלה אחרי 40 ואני כבר מרגיש את הרצועות בברך.
במיוחד כשקר.
את מי מעניין פה המורל,
כשמסביבנו זאת קורל, שסוחפת, נוזפת, בטעות ההיסטורית שלי.
הטעות המיתולוגית שלי.
אני לא אתן לזה שם או כותרת כי...
לא בא לי לקבל הרצאות.
או לשמוע שיש לי את היכולת לקבל החלטות.
חדשות.
ולרמוס. את כל מה שרומס אותי יום אחר יום, ובעיקר בלילה.
התשוקה העתיקה ביותר שידעה האנושות,
אבדה היא לצמיתות, או כרגע, לפחות,
הרי העתיד מלפני והעבר כבר נקבר,
ככה זה לפחות אומרת המנטרה,
בכריכה דקה או עבה.
טעיתי. ללונגראן.
ובזכותה יש בי אור גדול ויש בי תהום,
מקום בלי מקום,
להיות, לחוות, להתנקז אחרי שנוגעים בי בנקודת ה G,
אם יש דבר כזה בכלל.
אבוד בחלל.