אטליז

כשתעברו בין אחת לשלוש בצהריים, ברחובות העיר תל אביב שבחלקה הדרומי, בהצטלבות שבין רחוב המסגר לבן אביגדור, אם ממש תתמקדו, תסתכלו סביב על הבניינים הישנים של דרום תל אביב איפה שפעם שכנו משרדים וכיום הפכו אותם בניינים ללופטים מפוארים. מאחורי חלונות לא רחוצים, באחת הקומות הגבוהות יותר, בדירה הימנית, תוכלו למצוא אותי יושבת על כסא פלסטיק שנתחב בין קיר המרפסת לחלון. שם אני יושבת רוב היום בחוסר מעש מוחלט, ערומה למחצה וקוראת את אחת היצירות הקלאסיות של המאה העשרים, תוך חיטוט באף, באין מפריע, אני מרוכזת עד כאב ביצירה המדהימה הזו. רשימת המתלבשים הגרועים לשנת 2009.
המוסכים סביב כבר רגילים למראה הגרוסטקי של אישה רחבת מימדים, עם שיער מדובלל, ישבן לבנבן, גוף חיוור ועל הזין שלי מה הם חושבים. הרי זה ברור לי שהחיים שלי, רייקניים ככל שיהיו, שווים הרבה יותר מחיי פקידות שמתנהלים בין השעות תשע בבוקר לשש בערב. בעיני רוב הציבור אנשים כמוני נחשבים טינופת, המיץ של הזבל של החברה הישראלית, אתם קמים בבוקר והולכים לעבודה להקבר בחור השחור שלכם מהבוקר עד הלילה ואני חיה על חשבונכם. כל מה שאני צריכה לעשות זה לאסוף את התחת הרוטט שלי לרחוב קרליבך באחד מימות השבוע, להתיישב בחלל המרווח והממוזג, לחכות לתורי ולקחת את הכסף שאתם עבדתם בשבילו. זה לא הרבה, זה רק אלף שלוש מאות בחודש, אבל זה גם לא רע בשביל חתיכת פרזיטית שנוהגת לשבת במרפסת, לגרבץ ולקרוא שוב ושוב את רשימת המתלבשים הגרועים לשנת 2009. אני חלאת המין האנושי, אני חסרת מצפון, אני לא מתכוונת לחפש עבודה וזה לא מטריד אותי. אני מעוניינת לחיות על חשבונכם כל עוד התחת הרוטט שלי מאפשר לי. וזה עוד כלום, בימים של חורף קשה, עד כמה שיש כאן חורף קשה, רק המחשבה עליכם יוצאים מהמיטות הנוחות והחמות שלכם, ממהרים לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות, תקועים בפקקים הארורים של איילון, כל בוקר, אותם אנשים, אותם רכבים, עם אותה שדרנית דהויה בגלגלצ, עם אותה המוסיקה, אותם דיווחים, עם אותה המנטרה של מעוז הבורגנות של התחת הרקוב שלכם, שמשכנעת אתכם שככה זה וככה זה צריך להיות ואתם משוכנעים שזה מבחירה - המחשבה הזאת עושה לי בגוף מה שניתוח לשינוי מין יכול היה לעשות בציפי ליבני. אתם גבירותי ורבותי, אתם המדריכון למעמד התחתון המודרני לשנת 2009. ואתם גם מתלבשים רע מאוד.