אטליז

מכורה.
מחפשת בחזות מבטיחה,
הולכת אחר צדיק הרעה.
בדיה רגעית, חומר מת.
נתלית באילן גבוה, רקוב נבוב, ומחזיקה בו לבל אפול.
בונה עולם, יוצרת סיפור, מסתתת חומה להגדיר העצמי,
אך ההוא עטוף, קשור ולכוד בפקעת העולמות.
הסם מסביב, בתוכי, ואין כל חדש תחת השמש.
העצמי הינו כל המוכר לי, האהוב והשנוא. האם רצוני עדיין בידי?
ברגע של צלילות אני מחפשת משען.
מכורה, אבל בידיים טובות.

אני אוהבת לקרוא ספרים מטופשים. וגם, לקרוא זו מילה די גדולה יחסית לתשומת הלב שאני נוטה להעניק למגזינים כמו "לאישה" וכו. אבל באחת הפעמים שעיני לכדו איזה ספר דק למראה, היה זה ספר ששמו בעיקר הצחיק אותי - אז קניתי אותו.
באותה תקופה הייתי בטיפול (אני אומרת הייתי כי עזבתי אותו לא מכבר), והספר הלך איתי לכל מקום כי הוא היה כל כך שנון ומצחיק. יש לי חוש טוב לאופנה ורכילות, אני אף פעם לא טועה בצבעים, בטרנדיות ובחברות שלי הרכלניות. אגב, ככה אני נשארת מעודכנת בכל מה שקורה בביצה, בלי להיות בקשר עם אף אחד! אבל באותו היום שקניתי את הספר, ידעתי שחוש הטעם המשובח שלי, לא ינוח לו בסתמיות דקדנטית וחלילה לא יבוא לעולם לידי ביטוי. מאותו רגע, רכשתי כמות בלתי הגיונית של ספרים ובכוונתי, יום אחד, לקרוא את כולם.
בספר "אתה חיה, ויסקוביץ", גיבור הספר הוא ויסקוביץ, שבכל פרק חוזר בדמותה של חיה אחרת, פעם הוא נולד כחילזון, עכבר, עכביש וכו. בפרק 13 נולד ויסקוביץ כזיקית, בתחילתו של אותו פרק הוא מנהל עם אביו דיאלוג בשאלה "מי אני?".

"מי אני? שאלתי את עצמי ולא קיבלתי תשובה, אז פניתי לאבא שלי.
תלוי בהקשר, הוא הסביר לי, אנחנו הזיקיות אנחנו כמו הפסקה בין שתי מילים.
ו... האישיות שלנו?
מה תעשה עם אישיות אחת, בני, כשאתה יכול להיות כל מה שתרצה? למה לך להיות עצמך כשאתה יכול לפתות לטאות מדהימות, לקבל ציונים טובים בבית הספרו להבריח את המתחרים שלך, פשוט כי נתת להם להאמין שאתה מישהו אחר? קח דוגמה ממני, היום אני אבא שלך, ומחר... מי יודע?"

כשאני נולדתי, נולדתי כבת אדם, הייתי כל כך מנותקת מהעצמיות שלי שאפילו לדבר בלשון נקבה לא דיברתי. אני זוכרת שהיה מביך אותי, בתור ילדה, לדבר בלשון נקבה. אז במקום זה אימצתי חזות ילדתית לא מוסברת ולא מובנת והייתי מדברת כמו בן.
אני לא זוכרת שבתור ילדה אמא שלי נהגה לתקן אותי, אני גם לא חושבת שהיא זרמה איתי, אולי היא פשוט חשבה שזה ככה אצל ילדים לפנטז וזה יעבור לי.
אבל זה לא עבר לי, כי ככה הגעתי לטיפול לפני שלוש שנים. לא ידעתי מי אני, לא ידעתי כלום על עצמי חוץ מזה שהכי חשוב לי בעולם זה להיות כוסית. אני זוכרת שהגעתי אל המטפלת שלי, שבורה וחרדתית, מתוסבכת מכל הכיוונים. שקעתי אצלה על הכסא כאילו שאני שוקעת על ענן, היא היתה כל כך מכילה ומבינה שלא הצלחתי להבין איך לעזאזל עד היום לא הזזתי את עצמי מהמכון כושר לחדר הטיפולים. במשך שלוש שנים עסקנו בשאלת העצמיות שלי, ניסיתי להוליד את עצמי מחדש כל פעם על ידי סיפור שעדיין לא סיפרתי והייתי בטוחה שבסיפור הזה אמצא את עצמי. אבל מהר מאוד, מחוסר עניין, הרגתי את כל החיים שהצלחתי לבנות בסיפור אחד ומייד חזרתי לנקודת ההתחלה.
בסיפור של ויסקו, בניגוד לסיפור שלי, הוא זוכה להוולד ולמות ולהוולד שוב. אני חושבת שהיום אחרי שלוש שנים בטיפול, שאני די בטוחה שהצליח להרוס סופית את יצר החיים שלי, את סיפור העצמיות שלי אני לא אדע לספר. אני כבר לא אוולד לחיים חדשים בתור חיה אחרת, אני כנראה אצטרך לבנות אותם.
במהלך הפרק מתאר ויסקוביץ את התאהבותו בלטאה מדהימה וחייכנית שהוא מציץ עליה כבר כמה שבועות, הוא מתאר את תשוקתו לצבע עורה וליכולת שלה להפוך את הצבעים האלה כל פעם, כמשהו שהוא בלתי ניתן לריסון. לבסוף מזמינה אותו לשבת בחיקה והם עושים אהבה מטורפת.

"אמרתי לה את האמת, אמרתי לה שהוקסמתי מגבשושיות הצבע העוריות שלה, שאני תוהה איך היא הצליחה להיות יצירתית כל כך בקשקשים. היא חייכה אליי.
זה לא קשה, ענתה, כדי להיות מקורי צריך לחזור לשורשים, לטאה. וסוד החזרה לעצמיות הוא לדעת לוותר. להתרוקן ולתת לעצמך להתמלא. אם תדע לעשות זאת, הופלה, הצבעים שלך יתחילו לדבר, ובמקום סימן שאלה בסוף השם המגוחך שלך, תוכל לשים סימן קריאה"

קראו ללטאה המדהימה הזו ליובה, במשך כל הספר היא תמיד היתה ליובה רק בצבעים וחיים אחרים. בסוף הפרק מגלה ויסקוביץ לחלחלתו, שאחרי שגמר להתאהב באחרון קשקשיה, ליובה היא בעצם פרי דמיונו הפרוע והיא אותה לטאה שמסתובבת איתו קבוע בבית הספר.
ויסקוביץ היה שבור לב, כי בלי האהבה לליובה, היה חייב שוב לנסות להגדיר את עצמו.

"אז איבדתי את קמצוץ האמונה שעוד נותר בי.
וממש שם מצאתי את עצמי. אבל יתכן שלא זיהיתי אותי."

וממש כמו ויסקוביץ, ככה אני חושבת, אצנח גם אני על קוצים של אקציה שרקנית ואולי שם, עם כל השריטות שצברתי בחיים, הכתמים שלא יורדים, טיפול פסיכולוגי שהרס לי יותר ממה שבנה, עם מעט האמונה שעוד נותרה בי, בעיקר בעצמי - אולי אז אצליח למצוא את עצמי ואולי גם לזהות.
בהצלחה לי.

סידרה אלגברית תיקרא מושלמת רק כשכל איבר שלה הוא גבול של טור עולה או יורד, וכל טור עולה או יורד הנכלל בסידרה מתכנס לאיבר בסידרה עצמה.

הגיוני.

לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואמו.
לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו.
ונתנה לו שואתו.

כשהגעתי לטיפול לפני יותר משנתיים, סיפרתי באגביות על סבא שלי שהיה ניצול שואה. סיפרתי בעיקר כי הפסיכולוגית שלי שאלה אותי על משפחתי, לא חשבתי שיש לזה שייכות גדולה לסיפור שלי. בעקבות הטיפול, חקרתי מעט את עברו של סבא שלי. לא היה יותר מדי את מי לשאול, כי כולם כבר מתו והפרטים שקיבלתי על אודותיו לא היו מספקים. מה גם שהוא לא פירט יותר מדי, תמיד היה אדם שתקן שאהב לשבת במרפסת ביתו ולבהות באופק. ידעתי שהיתה לו שם משפחה, אישה וילדים. ידעתי שהוא קרא לאמא שלי על שם אשתו שנספתה וידעתי גם כי הוא זה שנאלץ להניח את שרידי גופותיהם של בני משפחתו על פסי הרכבת, כאשר זו תבוא, היא תשמיד גם את העצמות ותשאיר לסבא שלי רק אבק.
הוא עלה לארץ, אדם כחוש וחלש. האגדה מספרת שהוא שקל 30 קילו והיה נוהג להתפלח עם חבר שלו, שגם שקל בערך כמוהו, לחנויות ולגנוב לחם. פעם אחת, הוא נכנס לחנות על מנת לקנות משהו, והמוכר ראה אותו וברח. אם למישהו מכם היתה הזדמנות להתבונן בתמונה של סבא שלי, הדבר האחרון שהייתם חושבים עליו זה לברוח. הוא היה מטר שישים בקושי, עם עיניים שחורות וכל כך עמוקות, הוא היה רזה עד יומו האחרון ושערו לבן כשלג. בעיקר יכולתם לראות אדם עצוב מאוד. אדם שאיבד כל צלם אנוש וחי את החיים שלו, רק כי הוא נשאר בחיים ולא יותר מזה. הוא אהב לאכול, אבל לא יכל לאכול יותר מדי ותמיד הרגיש אשם כשמישהו סיפר בדיחה והוא צחק.
סבא שלי הושפל, הוא היה איש אצילי וחכם, מתמטיקאי בעל השכלה אקדמית, אך איש פשוט מצד שני. נאיבי מאוד, טוב לב. הוא בעיקר הרגיש בושה בזה שהשפילו אותו.
אני מספרת את הסיפור שלו, כי זה בעצם הסיפור שלי. הסיפור הכי אמיתי וכואב שלי. כי אמא שלי היא הבת שלו. ואמא שלי שגדלה עם האדם הכי אציל נפש שיכול להיות, היה גם האדם שחטף התקפים פסיכוטיים וסגר אותה ואת האחים שלה בבית כי הגרמנים יבואו ויקחו לו אותם. הוא לא היה מוכן להפסיד גם את המשפחה השניה שלו. ואני הבת של אמא שלי, שלימדה אותי שאם נתרחק ממנה, אז יקרה אסון וכולנו נמות.
אז הסיפור שלי הוא כזה; אני משוקצת, אני הנכדה של סבא שלי והבת של אמא שלי, שהיא הבת של סבא שלי. סבא שלי היה ניצול שואה. אני בת 31, אני סוג של אוטיסטית מבחינה רגשית. אני לא יודעת להתחבק, לא להתנשק, אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים של אף אחד ואני רחוקה מאוד ממה שכולם יודעים עלי. אני בעצם פחדנית גדולה, הפחד הוא המרכז של חיי והכלי היחידי שמנהל אותי. הפחד שיגלו אותי, הפחד שידעו עלי, הפחד שיבינו שאני בעצם גוש של פחדנות אחד גדול שרק רוצה להסתגר. אני חרדתית, בגלל שחונכתי להאמין שהאסון עומד להתדפק על דלתי בעוד מספר שניות, אני חיה את חיי בציפייה דרוכה לטלפון או לנקישה שיבשרו לי על האסון. כשאני הולכת לאמא שלי ולוקח לה יותר מעשר שניות לפתוח לי את הדלת, אני מייד חושבת שקרה משהו. כשאבא שלי מאחר מהעבודה ולא עונה לסלולרי שלו, אני מתקשרת לבתי חולים לשאול אם הגיע להם איזה חולה בשם כך וכך. כשמישהו בא לחבק אותי, אני בטוחה שזה בגלל שהוא יודע משהו שאני עוד לא יודעת וזה רק ענייםן של זמן עד שאני גם אני אחשף לאינפורמציה שתהרוס את חיי. אני גדלתי להיות הצל הפחדן של עצמי ואין לי מושג איך מפסיקים לפחד. אין לי מושג איך לקבל אהבה בלי לפחד שעוד לפני שזה התחיל, ככה זה יגמר ואותו אדם יעלם לי מהחיים. אני לא יודעת להתמודד עם פרידות מאנשים שאני אוהבת, מבחינתי זה סוף העולם כשאדם יקר עוזב. גם כשהוא רק נוסע לחו"ל לתקופה ארוכה של סופ"ש.
הגעתי לאתר הזה כי חיפשתי השפלה, כי אם לא כאב לי, לא ידעתי לחוש קרבה. וזה כל כך מעוות וכל כך לא נכון. אני הרי לא יודעת להתמודד עם כאבי מחזור, לא כל שכן כאב פיזי אחר שנגרם על די אדם אחר. חיפשתי כאן את עצמי בסווה של סאדומזוכיסטית ואני ממש לא כזו. אני פשוט לא יודעת איך מתרגמים אהבה למעשים.
אני נכה רגשית, אבל יודעת לאהוב. אני רק לא יודעת להראות. גם סבא שלי אהב את המשפחה שלו, אבל הוא לא ידע להראות.
ואני.. אני קצת כמו סבא שלי.

בואי שנייה.
נו בואי רגע, אני רוצה לדבר איתך.
אל תסובבי לי את הגב, תעשי לי טובה. שנים שאני מנהלת איתך את הדיאלוג הזה, אני רוצה שתנסי להקשיב לי רק פעם אחת, בבקשה ממך. אני מצטערת שאני מתייחסת אלייך כאל הטרגדיה שלי, את לא צריכה להעלב מזה ולעשות לי דווקא. את שחיה בתוכי אמורה להבין קצת יותר טוב, זה לא יעזור שתנסי לשכנע אותי שיש טרגדיות גדולות יותר, הקצב שאת גדלת בתוכי הוא מדהים, המקום שאת תופסת בחיי הוא גדול מדי. כל כך גדול, שאין לי כבר מקום לעצמיות שלי בתוכך, בתוך גופי שלי. והרי מה אני בלי עצמיות? נסי להזכר בסיבה שבגללה נכנסת לי לחיים, בחרת בי מתוך כמה בנות, יכול לבחור שלא לבוא אליי אבל בחרת שכן. ואני ידועה כמכניסת אורחים, אז אפשרתי לך, זה לא כי הייתי קלת דעת או שהיה לי משעמם. זה לא בגלל שרציתי להיות מקובלת בחברה, או שיזמינו אותי למסיבות הכי שוות בבית הספר, זה לא בגלל שאהבתי את עצמי יותר מדי. את יודעת איזו ילדה מיוסרת הייתי, את יודעת שלקח לי זמן להגיע למקום שאני נמצאת בו עכשיו, את יודעת שסבלתי ואת יודעת שהייתי זקוקה לחברה. אז נתתי לך להכנס לי לחיים והקשבתי לך, נתתי לך לנהל אותי, הלכתי לישון איתך בלילה ויחד התעוררנו לבוקר חדש, יחד חשבנו מה נאכל בבוקר והאם זה יותר מדי, ויחד הלכנו לשירותים ואת עזרת לי להכניס את האצבע לגרון והבטחת שיהיה בסדר. את הבטחת שאחרי שאני אטהר את עצמי מהטינופת שיושבת לי בבטן, אני אצליח לאהוב את עצמי ככמו שמגיע לי, את גם הבטחת שאחרי זה אחרים יראו אותי כמו שאני ואז יבינו אותי ויאהבו אותי גם הם. בזכותך למדתי לשקר כמו בת זונה, את לימדת אותי אחיזת עיניים, את לימדת אותי הדחקה ואת לימדת אותי בעיקר להתרחק מעצמי. ואני רוצה לדבר איתך, כי אני לא מצליחה לשנוא אותך, אני רוצה לדבר איתך רגע ואני רוצה שתנסי להקשיב לי. כי אני מקשיבה לך כל הזמן, אני שומעת רק אותך כל הזמן ואני שומעת איך שאת שונאת את הגוף שלי ואיך את מגדפת אותו ואת העיצוב שלו ואת מעייפת אותי. אני חושבת שאני לעולם לא אוכל לעמוד בסטנדרטים שלך, אני לא אהיה גבוה, אני לא אהיה רזה וצנומה, אני לא יכולה לשנות את הגב שלי, את מבנה הגוף שלי ואת הציצים שלי ואת היד הרופסת שלי. אני לא יכולה לשנות את זה כשאני רק מקשיבה לך כל היום. אני רוצה לספר לך משהו, אני רוצה לספר עליי ואני רוצה שתנסי להקשיב לי, כי זה חשוב מה שאני אומרת לך עכשיו. אני היא הילדה שאת חיה בה, אני לא גבוה כמו שאת מבקשת ממני להיות, אני לא רזה כמו שהיית רוצה שאהיה, אני לא סופר מודל כמו שאת מצפה ממני להיות ואני לא חוקרת מוחות במכון ויצמן כמו שקיווית שיצא ממני. אני אישה ממוצעת, אני אישה יפה, אני לא שלמה עם הגוף שלי, אבל אני מקווה שאלמד להיות אחרי שתביני שאני ואת לא יכולות להמשיך להיות ביחד יותר. לצערי אני אוהבת אותך יותר ממה שאני אוהבת את עצמי, האנומליה שלך מוכרת לי יותר מהצחוק של עצמי, אני יודעת שאת מרגיעה אותי, הכי טוב לי שאת לא נראית לעין, כי את רק שלי. את לא ניתנת למדידה, לבדיקה, אני אוהבת להעמיד אותך במרכז חיי ולא לראות את הסיבה האמיתית שבגללה הפכת להיות מרכז חיי. את עוזרת לי להסתתר מפני אנשים ומפני העולם, את עוזרת לי לעבור את היום, את מאפשרת לי לחלום. את גורמת לי להתבייש במי שאני, את מראה לי באותות ובמופתים כל יום, כל יום ויום ושעה שעה ובכל שנייה - שאין צורת חיים אחרת שעדיפה עלייך. ואת בעיקר מעייפת אותי ומייאשת אותי. בולמיה יקרה שלי, אנחנו הולכות כל כך הרבה זמן ביחד, אני מבקשת ממך, צאי לי מחיי. אני רוצה אותי ככה כמו שאני, ככה איך שאני, מטורפת, מצחיקה, נמוכה, לא רזה. אני רוצה שאנשים יביטו בי פנימה בלי לפחד, אני רוצה להפליג במים טהורים, מלאי מפלים ואשדים, אני רוצה להצליח להנות ממערבולות בבטן שלא יהיו כרוכות בהקאות ובליסות, אני רוצה להפסיק להעמיד פנים שאני מפליגה בקלות כברבור באגם החיים. אני אשכרה רוצה לשתות אותם. את החיים. הייתי מכניסה כאן בדיחה על שאני רוצה לטרוף את החיים כמו גרושה בקליפסו, אבל ירדתי מזה.
תאפשרי לי לצאת ממך, תעזרי לי להשתחרר ממך, לצאת מתוך עצמי, בבקשה תחדלי לקלוח בי. אני מבטיחה שאני אזכור אותך תמיד, אני אדע לספר עלייך בבוא העת לאנשים מחוץ לחדר הטיפולים. לא עוד תהי שמורה לאנשים בעלי מומחיות בתחומך, לבושים מקטורן לבן, שידם נתחבה לי לכל חור בנפש, לכל חור בגוף. אני רוצה שתעזרי לי למצוא את המילים הנכונות שיעברו אלי ממך, אני רוצה להפסיק להיות שבויה בעולמך, אני רוצה להפסיק להיות מסוגרת בעולמי ואני רוצה לדעת לגשר בין הגאות לשלווה. אני רוצה לאהוב אותי יותר.

בברכה,
המארחת.

איפשהו בכיתה ט', השנה הראשונה של התיכון, הבחנתי שאין יותר מדי שינוי בין התלמידים איתם נהגתי לבלות מבית הספר היסודי. בית הספר התיכון אורט ספיבק בחולון, היה הג'ורא שאוסף אליו את כל פליטי מערכת החינוך לדורותיה, וגם למוסד החינוכי הזה לא הייתה שום כוונה להשתפר. דוד ליטמן היה הסגן מנהל של התיכון, כמה שנים אחר כך, אחרי שרדה בי, אחרי שגמר לנסות להוכיח לי שגם מאגוז קשה לפיצוח כמוני, יש מה ללמוד ולהשכיל ואפילו להצליח בחיים ולהיות קוסמטיקאית - הוא הבין שיהיה לו הרבה יותר קל לשכנע אותי למצוץ לו. וזה מה שהיה. במשך תקופה ארוכה אחרי שאחרון התלמידים הבריז מבית הספר, כשלא נותרה בו אפילו נפש חיה אחת, כולל הספרנית עם בעיות הדיקציה הלכה, הייתי יורדת על ברכיי ותוחבת את הזין של דוד לתוך הפה שלי ויונקת עד שהוא היה גומר לי בגרון. זה היה סידור מצויין, עד שהבנתי שזה לא יהיה האקט שימנע מדוד להזמין את אבא שלי לשיחות מוטיבציה, ויחד הם ינסו לרקום תוכנית שאמורה לרתום אותי חזרה לספסל הלימודים ולהקדיש את חיי ללמידה של מקצועות היופי והטיפוח. אז הפסקתי למצוץ לו וחזרתי למצוץ לתימני הגרום מכיתת ספרות, זה שמאוחר יותר יהיה מנהל השיווק וההדרכה של שוקי זקרי אקדמי. מלי ואני נשארנו חברות, למרות שהיא עברה לתיכון סירקין, תיכון הרבה יותר טוב מספיבק. הסיבה שהיא עברה אליו הייתה בגלל שהמנהלת פחדה מאמא של מלי, שזרקה עליה כסא ואמרה שהיא הולכת להביא לה את כל החברים של מלי מגו'אריש והם ידאגו לפורר לה ת'תחת ולא כמו שהם מפוררים לבת שלה ת'תחת, אלא באמת יפוררו לה אם היא לא תקבל אותה. הפרידה ממלי גרמה לי להתמכר לאכילה כפייתית, היה לי משעמם ומלי הייתה יושבת ראש התחום היצירתי בחברות שלנו. היא הייתה אומרת ואני הייתי עושה, פעם התגנבנו לכיתה בהפסקה וגנבנו לילדים את האוכל שלהם. היה לנו רעיון לפתוח גזלן בחצר של בית הספר, אבל במקום זה ישבנו באמצע הכיתה ותקענו את הסנדביצ'ים שלהם. באופן מפתיע לאור הגנטיקה של מלי, היא לא השמינה הזונה הרקובה הזאת ואני הלכתי ועיצבתי לעצמי צורה עגולה וטפוחה ולרוע המזל לא גבהתי כמעט, ככה שרוב השומן לא תורגם בשום צורה לאורך רק לרוחב. גמדה שמנה וזעופה, זה המודל האידיאלי להפרעות אכילה מהסוג האגרסיבי ביותר, מי אם לא מלי לימדה אותי לתקוע אצבע עמוק בגרון ולשחרר את השומן החוצה. כבעלת אופי מתמכר, התמכרתי להקאות וככה הצלחתי להנות מכל העולמות - גם לאכול ינעל העולם, וגם לרזות. אבל אני גולשת מהסיפור, כי אם לא הפרעות אכילה באתי לספר, באתי לספר איך יצאתי מדיכאון מג'ורי ובתמורה נדבקתי בקונדילומה.
אחרי שההורים שלי תפסו אותי מקיאה, אחרי שהבחינו שהבת השמנה שלהם הופכת להיות רזה בצורה קיצונית, הם החליטו לאשפז אותי במרכז להפרעות אכילה בתל השומר. מרוב שחפרו לי בנפש, כל שיחה עם הפסיכיאטר גרמה לי לחשוב שאני הולכת לשים קץ לחיי, זה רק החמיר את מצבי והדבר היחידי שהיה מרגיע אותי זאת שינה טובה ועמוקה. אז בכל הזדמנות הייתי תופסת תנומה, לבין לבין הייתי מנשנשת משו קטן, מקיאה אותו ואחרי ההקאה הנהדרת הזאת הייתי מרגישה את הגוף שלי רוטט מרוב אושר. עד היום, גם אחרי עשר שנים ללא הקאות, אני אומרת לכם - אין דבר מרטיט יותר, מאשר להציל את עצמך על ידי מעשה פשוט של תחיבת אצבע לגרון וההתבוננות של תכולת הקיבה שלך בתוך האסלה.
אחרי הגמילה מההקאות לקיתי בדיכאון מג'ורי, זאת הייתה תקופה חשוכה וקשה שבה לא ניהלתי קשר רציף עם מקורות הגיינה, יותר נכון לומר שלא ניהלתי איתם קשר בכלל. הגוף שלי הסריח כמו פיגול רקוב בשמש של הודו, שלושה חודשים רצופים שלא התקלחתי, לא צחצחתי שיניים, לא גזמתי שיער מיותר, לא החלפתי תחתונים, גם לא סדינים ולא יצאתי מהבית. זה לא הפריע לי, אני אוהבת לחיות בג'יפה, כי זאת הגי'פה שלי. זה כמו ריח של נודים, אנשים חולים על הריח של הנודים שלהם, אני הייתי הרוסה על הסירחון שלי. הייתי מעבירה יד בכוס המסריח שלי ונהנית להריח את היד, כי זה ריח הגוף שלי שאני מייצרת ויש בזה אני מודה, קצת מהנרקסיזם. כמובן שכמו כל נרקסיסט, אני הייתי לגמרי לבד בסיפור הזה, אף נפש חיה לא הייתה שותפה לתחושות שלי וכשם שכך ובגלל שהסירחון הפך אותי לנערה די בודדה, נכנסתי לאבטיה והורדתי את שכבת הסירחון שהגנה עלי מהעולם המסריח הזה.
עת סיימתי לרחוץ באמבט, החלטתי שאם כבר ביד אז עדיף בתנועה, שינעתי את עצמי לוולדה החבר הרוסי מספיבק, כיתת חשמל, שהיה מכוער להחריד אבל עם זין ענק שידע להסוות את כל הפגמים האחרים בגוף הצנום והמחוצ'קן שלו. אני לא הייתי הכי בררנית ממה שאתם מצליחים להבין מהטקסט, לא חצ'קונים מוגלתיים יעצרו אותי מלבוא על פורקני ובטח לא כיעור סובייטי כמו של וולדה, שנראה יותר כמו מבוקש מקלסתרון. הוא היה מסריח בדיוק כמוני בתקופה שלפני האמבטיה, אבל אני הייתי חרמנית וגם די מסוממת אז נתתי לו לזיין אותי.
כמה שבועות אחר כך למדתי שהכיעור של וולדה, הסירחון, החצ'קונים, הצורה של רוצח סדרתי והזין הענק שלו - אלו בעיותיו האחרונות. הבעיה היותר דחופה, אם תשאלו אותי לדעתי הייתה הקונדילומה שלו. אבל את זה,לצערי, לא יכולתי לדעת.

בקיץ שלפני כיתה ד', החליטו ההורים שלי בשיתוף עם המורה בתיה, שמסגרת רגילה של בית הספר לא מתאימה לילדה עם יכולות כמו שלי. אז הוחלט להעביר אותי לבית ספר לילדים מאותגרים, קראו לו "השקמה", זה היה בחולון והיו בו המון ילדים מיוחדים. המוסד הזה לא היה מהאדוקים שבבתי ספר, ולא רק שלא היו למוסד הזה שאיפות להשתפר, הוא הלך והקצין בהתמדה שלו להפוך להיות בית הספר הכי גרוע שרק אפשר לילדים עם צרכים מיוחדים. שיעורים היו בגדר סרח עודף, ואם כבר הועילו להתקיים היו דוחפים לנו איזה מורה מתנדב בפנסיה, בעל שפם מודבק, ריח של וודקה, לבוש מקטורן משבצות צעקני, אחד כזה שמכר את עצמו לעבודה, שמעולם לא עשה כסף וגם לא ממש ראה את האור. עת התאקלמתי במקום החדש, אימצתי חברה ירוקת עיניים, עונה לשם העממי "מלי", מסוג הבחורות שלימים תענה לכם לשיחת 144 במשפט " אחד ארבע ארבע שלום מדברת מלי במה אוכל לעזור". בקול צפצפני עם טונציה מעט פרחית, צרודה מסיגריות, עייפה מהחיים. מלי הייתה ילדה מופרעת, כמוני, היא זאת שלימדה אותי להבריז דרך הגדר האחורית של בית הספר. ואיכשהו, כשאתה מבריז מבית ספר רגיל, יש בזה אמירה מתריסה, אולי אפילו דחף בריא של תלמיד להתריס כלפי המערכת ולקחת אחריות על האוטונומיה שלו ואפילו להכריז עליה. אבל כשאתה מבריז מבית ספר של ילדים מפגרים, זה מרגיש כאילו לא דפקת אף אחד מוץ ממך. ואין מה לעשות זה קצת מוציא את העוקץ שבהברזות.
אבל זה מקום כאוב בשבילי, כאן החל הכל, כאן בגדו בי ההורים שלי בפעם הראשונה, כן במקום הזה הרגשתי מזה להיות בודדה, יחידה אחת מול חוסר האמון והתוהו ובוהו של מערכת החינוך שעשתה יד אחת מרשעת עם ההורים שלי. כי ההורים שלי אמורים להכיר אותי, את הילדה הקטנה והמופנמת שלהם, הם היו צריכים לדעת עלי יותר טוב. אבל נחזור למלי, דמות מרכזית בחיי, החברה הכי טובה שלי ששכנעה אותי להוציא באמצע השיעור את הטמפון שלי ולהכריז בכיתה מלאה ילדים מפגרים שאני פמיניסטית ואני מאמינה במחזוריות ובוסת. היה לנו הרבה במשותף, למלי ולי, שתינו חלקנו אמהות מטורפות חולות ניקיון, די שמנות, די גדולות, עם מחלת עצבים, שמעולם לא הצליחו לחבר משפט אחד שלם שלא היה מורכב מקללות. אבל למלי זה לא הזיז, ילדה ירוקת עיניים עם קול צרוד וארשת מרושעת קצת, היא הייתה אדישה לחלוטין לאמא שלה, שלא כמוני. אני ספרתי את אמא שלי בכל צעד שעשיתי, איך אפשר היה שלא.. היא דאגה להזכיר לנו מבוקר עד לילה ש"יום אחד אתם תחזרו ולא תמצאו אותי".
את המשפט הזה אני זוכרת עד היום, הוא צורם לי באוזן בדיוק כמו שצרם לי שהייתי ילדה קטנה ומפוחדת, ילדה קטנה שבאמת מאמינה שיום אחד היא תחזור הביתה ולא תמצא אותה. המשפט הזה עשה לי חרדת נטישה שאפילו האנשים מבית היוצר של מרקו לא היו מצליחים לייצר, רוב ילדותי עברה עלי כשאני חנוקה מפחד ממה שעתיד לבוא. אבל עם השנים הפנמתי שבשביל להגשים משהו מהחרדת נטישה שאוחזרת אותי עד עצם היום הזה, מי שצריכה לקום וללכת זאת אני. כי אני אמנם פוחדת שיעזבו אותי, אבל אני יותר פוחדת לעזוב בעצמי.
אז מלי, את משעממת לי ת'תחת. שנים שאני מקשיבה לך מספרת לי על העבודה המסריחה שלך באחד ארבע ארבע, שנים שאני מנסה להתרגל לקול הצווחני והצרוד שלך, שנים שאני מדמיינת אותך מספרת לי שבעלך קיבל הצעת עבודה בשיפוצים בארץ רחוקה רחוקה ושנים שאני מחכה שבעלך בכלל יספר שיש לו עבודה כדי שנוכל סוף סוף להחליף נושא שיחה.
אז אם מישהו חייב להרים את הכפפה, אז כראה שאין לי ברירה. ולמזלי את כל כך מפגרת שאין סיכוי שאת מודעת לקיומו של האתר הזה, או לגלוש באינטרנט למען האמת..

הגעתי לעולם הזה בטעות. בדיוק בגלל הסיבה הזאת אני שונאת את העבר בשם ההווה. כשהייתי ילדה קטנה בשכונת מגורים ממוצעת במרכז הארץ, חייתי עם משפחתי בדירה די מרווחת ונקייה להחריד. אימי הייתה חולת נקיון מהזן הגרוע ביותר, כזה שמעורר צמרמורת פחד שהולכת ומתפשטת בגוף כמו סרטן גרורותי עם כל ביקור בגן הציבורי. כשהייתי חוזרת מהגן הציבורי בהליכה אוטומטית לכיוון הבית, הייתי משננת שקרים על אודות מקום המצאי רק לא להגיד את האמת. כי בגן ציבורי יש חול והחול כולו מונח אצלי בתוך הנעלי ספורט, מתמזג לי עם כף הרגל הקטנטנה שלי ונדבק לי לדי אן אי. בצעדים מחושבים הייתי נכנסת לחדר הזבל, שם היה ברז מים והייתי רוחצת את הרגליים שלי חזק חזק רק שלא יבואו איתי הביתה כל האורחים הלא קרואים האלה מהגן הציבורי.
כמובן ששום דבר לא עזר, מייד עם כניסתי לחדר המדרגות יצאה אימי את פתח הבית נעמדה בקומה הרביעית ללא מעלית של הבניין שלנו, בידיים שלובות ודיבור שאול מופזי פקדה עלי להתפשט בטרם אכנס הביתה. זה גם לא עזר. החול שנידבק לי לנשמה זיהם כל חלקה טובה בבית הזה, טינף את הרצפה, השחיר את הספות, הסריח את חדר השינה, הותיר אחריו הוכחות ברורת וגילה את האמת האיומה באשר למקום המצאי באחר הצהריים האחרונים. שתקברי בקבר השחור של היטלר, הייתה הקללה העדינה שנהגה אימי לקלל אותנו חדשות לבקרים. זריקת נעליים, היה האקט התרבותי יותר של אימי להסביר לנו כיצד ניתן לשמור על בית נקי ומלא ברק אם פשוט מצמצמים את הנוכחות שלנו לאפס במקומות המועדים. באופן טבעי כשאתה רואה נעל מושלכת לעברך, אתה רץ לתפוס מחסה. במקרה שלנו, מחסה תפסנו מתחת למיטה שבחדר שלנו ותמיד התרשמנו מהרצפה הנוצצת והמבריקה שקיבלה את פנינו, שם מתחת למיטה.
אורך חדרי בדירה של הורי הסתכם בארבעה צעדים לאורכו, חמישה לרוחבו, היה שם חלון אחד בעל סורגים צפופים. כזה שמבט ממוקד היה גורם לכם לחשוד שכאן גרים בכייף, אך בצפיפות, אתה וכל החברים הדימיוניים שלך מנווה תרצה. ובכל זאת אני כאן, אמנם בטעות, אבל די בפשטות הגעתי, בניגוד לכל מה שדימינתי לי. בעיני רוחי בפרספקטיבה של כמה שנים אחורה, כל פעם שאני נזכרתי ברגעי האימה שפקדו אותי, נוכח מחלת הניקיון של אימי, אני פותחת את דלת ביתי הישן בבעיטה, חיוורת, כוסית על מצויידת באקדח, אימי עומדת שם וסרטן מעטר את סמרטוט הספונז'ה שהיא אוחזת בו, אני צועקת לו יא בן זונה ואני יורה בו. והדם מהסרטן שצמח על הסמרטוט שלה מבצבץ, ובזרמים ענקיים הוא נשפך והורס לה את השטיפה, היא צועקת לעברי שבאה רק להעביר ניגוב, כרגיל היא תמיד העבירה ניגוב, אותנו זה העביר על דעתנו. חזיונות של ילדה בת תשע בגוף של אישה שנושקת לשלושים עם מנטליות שהרימה ידיים מזמן, מקורננת, עם אמא שגידלה בעצמה גידול סרטני מדמם. בגידול האמיתי לא יכולתי לירות. אבל האונקולוג הבנזונה דווקא הצליח. היא החלימה, לא ממחלת הניקיון. מהסרטן.

כשתעברו בין אחת לשלוש בצהריים, ברחובות העיר תל אביב שבחלקה הדרומי, בהצטלבות שבין רחוב המסגר לבן אביגדור, אם ממש תתמקדו, תסתכלו סביב על הבניינים הישנים של דרום תל אביב איפה שפעם שכנו משרדים וכיום הפכו אותם בניינים ללופטים מפוארים. מאחורי חלונות לא רחוצים, באחת הקומות הגבוהות יותר, בדירה הימנית, תוכלו למצוא אותי יושבת על כסא פלסטיק שנתחב בין קיר המרפסת לחלון. שם אני יושבת רוב היום בחוסר מעש מוחלט, ערומה למחצה וקוראת את אחת היצירות הקלאסיות של המאה העשרים, תוך חיטוט באף, באין מפריע, אני מרוכזת עד כאב ביצירה המדהימה הזו. רשימת המתלבשים הגרועים לשנת 2009.
המוסכים סביב כבר רגילים למראה הגרוסטקי של אישה רחבת מימדים, עם שיער מדובלל, ישבן לבנבן, גוף חיוור ועל הזין שלי מה הם חושבים. הרי זה ברור לי שהחיים שלי, רייקניים ככל שיהיו, שווים הרבה יותר מחיי פקידות שמתנהלים בין השעות תשע בבוקר לשש בערב. בעיני רוב הציבור אנשים כמוני נחשבים טינופת, המיץ של הזבל של החברה הישראלית, אתם קמים בבוקר והולכים לעבודה להקבר בחור השחור שלכם מהבוקר עד הלילה ואני חיה על חשבונכם. כל מה שאני צריכה לעשות זה לאסוף את התחת הרוטט שלי לרחוב קרליבך באחד מימות השבוע, להתיישב בחלל המרווח והממוזג, לחכות לתורי ולקחת את הכסף שאתם עבדתם בשבילו. זה לא הרבה, זה רק אלף שלוש מאות בחודש, אבל זה גם לא רע בשביל חתיכת פרזיטית שנוהגת לשבת במרפסת, לגרבץ ולקרוא שוב ושוב את רשימת המתלבשים הגרועים לשנת 2009. אני חלאת המין האנושי, אני חסרת מצפון, אני לא מתכוונת לחפש עבודה וזה לא מטריד אותי. אני מעוניינת לחיות על חשבונכם כל עוד התחת הרוטט שלי מאפשר לי. וזה עוד כלום, בימים של חורף קשה, עד כמה שיש כאן חורף קשה, רק המחשבה עליכם יוצאים מהמיטות הנוחות והחמות שלכם, ממהרים לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות, תקועים בפקקים הארורים של איילון, כל בוקר, אותם אנשים, אותם רכבים, עם אותה שדרנית דהויה בגלגלצ, עם אותה המוסיקה, אותם דיווחים, עם אותה המנטרה של מעוז הבורגנות של התחת הרקוב שלכם, שמשכנעת אתכם שככה זה וככה זה צריך להיות ואתם משוכנעים שזה מבחירה - המחשבה הזאת עושה לי בגוף מה שניתוח לשינוי מין יכול היה לעשות בציפי ליבני. אתם גבירותי ורבותי, אתם המדריכון למעמד התחתון המודרני לשנת 2009. ואתם גם מתלבשים רע מאוד.