אטליז

מכורה.
מחפשת בחזות מבטיחה,
הולכת אחר צדיק הרעה.
בדיה רגעית, חומר מת.
נתלית באילן גבוה, רקוב נבוב, ומחזיקה בו לבל אפול.
בונה עולם, יוצרת סיפור, מסתתת חומה להגדיר העצמי,
אך ההוא עטוף, קשור ולכוד בפקעת העולמות.
הסם מסביב, בתוכי, ואין כל חדש תחת השמש.
העצמי הינו כל המוכר לי, האהוב והשנוא. האם רצוני עדיין בידי?
ברגע של צלילות אני מחפשת משען.
מכורה, אבל בידיים טובות.