אני אוהבת לקרוא ספרים מטופשים. וגם, לקרוא זו מילה די גדולה יחסית לתשומת הלב שאני נוטה להעניק למגזינים כמו "לאישה" וכו. אבל באחת הפעמים שעיני לכדו איזה ספר דק למראה, היה זה ספר ששמו בעיקר הצחיק אותי - אז קניתי אותו.
באותה תקופה הייתי בטיפול (אני אומרת הייתי כי עזבתי אותו לא מכבר), והספר הלך איתי לכל מקום כי הוא היה כל כך שנון ומצחיק. יש לי חוש טוב לאופנה ורכילות, אני אף פעם לא טועה בצבעים, בטרנדיות ובחברות שלי הרכלניות. אגב, ככה אני נשארת מעודכנת בכל מה שקורה בביצה, בלי להיות בקשר עם אף אחד! אבל באותו היום שקניתי את הספר, ידעתי שחוש הטעם המשובח שלי, לא ינוח לו בסתמיות דקדנטית וחלילה לא יבוא לעולם לידי ביטוי. מאותו רגע, רכשתי כמות בלתי הגיונית של ספרים ובכוונתי, יום אחד, לקרוא את כולם.
בספר "אתה חיה, ויסקוביץ", גיבור הספר הוא ויסקוביץ, שבכל פרק חוזר בדמותה של חיה אחרת, פעם הוא נולד כחילזון, עכבר, עכביש וכו. בפרק 13 נולד ויסקוביץ כזיקית, בתחילתו של אותו פרק הוא מנהל עם אביו דיאלוג בשאלה "מי אני?".
"מי אני? שאלתי את עצמי ולא קיבלתי תשובה, אז פניתי לאבא שלי.
תלוי בהקשר, הוא הסביר לי, אנחנו הזיקיות אנחנו כמו הפסקה בין שתי מילים.
ו... האישיות שלנו?
מה תעשה עם אישיות אחת, בני, כשאתה יכול להיות כל מה שתרצה? למה לך להיות עצמך כשאתה יכול לפתות לטאות מדהימות, לקבל ציונים טובים בבית הספרו להבריח את המתחרים שלך, פשוט כי נתת להם להאמין שאתה מישהו אחר? קח דוגמה ממני, היום אני אבא שלך, ומחר... מי יודע?"
כשאני נולדתי, נולדתי כבת אדם, הייתי כל כך מנותקת מהעצמיות שלי שאפילו לדבר בלשון נקבה לא דיברתי. אני זוכרת שהיה מביך אותי, בתור ילדה, לדבר בלשון נקבה. אז במקום זה אימצתי חזות ילדתית לא מוסברת ולא מובנת והייתי מדברת כמו בן.
אני לא זוכרת שבתור ילדה אמא שלי נהגה לתקן אותי, אני גם לא חושבת שהיא זרמה איתי, אולי היא פשוט חשבה שזה ככה אצל ילדים לפנטז וזה יעבור לי.
אבל זה לא עבר לי, כי ככה הגעתי לטיפול לפני שלוש שנים. לא ידעתי מי אני, לא ידעתי כלום על עצמי חוץ מזה שהכי חשוב לי בעולם זה להיות כוסית. אני זוכרת שהגעתי אל המטפלת שלי, שבורה וחרדתית, מתוסבכת מכל הכיוונים. שקעתי אצלה על הכסא כאילו שאני שוקעת על ענן, היא היתה כל כך מכילה ומבינה שלא הצלחתי להבין איך לעזאזל עד היום לא הזזתי את עצמי מהמכון כושר לחדר הטיפולים. במשך שלוש שנים עסקנו בשאלת העצמיות שלי, ניסיתי להוליד את עצמי מחדש כל פעם על ידי סיפור שעדיין לא סיפרתי והייתי בטוחה שבסיפור הזה אמצא את עצמי. אבל מהר מאוד, מחוסר עניין, הרגתי את כל החיים שהצלחתי לבנות בסיפור אחד ומייד חזרתי לנקודת ההתחלה.
בסיפור של ויסקו, בניגוד לסיפור שלי, הוא זוכה להוולד ולמות ולהוולד שוב. אני חושבת שהיום אחרי שלוש שנים בטיפול, שאני די בטוחה שהצליח להרוס סופית את יצר החיים שלי, את סיפור העצמיות שלי אני לא אדע לספר. אני כבר לא אוולד לחיים חדשים בתור חיה אחרת, אני כנראה אצטרך לבנות אותם.
במהלך הפרק מתאר ויסקוביץ את התאהבותו בלטאה מדהימה וחייכנית שהוא מציץ עליה כבר כמה שבועות, הוא מתאר את תשוקתו לצבע עורה וליכולת שלה להפוך את הצבעים האלה כל פעם, כמשהו שהוא בלתי ניתן לריסון. לבסוף מזמינה אותו לשבת בחיקה והם עושים אהבה מטורפת.
"אמרתי לה את האמת, אמרתי לה שהוקסמתי מגבשושיות הצבע העוריות שלה, שאני תוהה איך היא הצליחה להיות יצירתית כל כך בקשקשים. היא חייכה אליי.
זה לא קשה, ענתה, כדי להיות מקורי צריך לחזור לשורשים, לטאה. וסוד החזרה לעצמיות הוא לדעת לוותר. להתרוקן ולתת לעצמך להתמלא. אם תדע לעשות זאת, הופלה, הצבעים שלך יתחילו לדבר, ובמקום סימן שאלה בסוף השם המגוחך שלך, תוכל לשים סימן קריאה"
קראו ללטאה המדהימה הזו ליובה, במשך כל הספר היא תמיד היתה ליובה רק בצבעים וחיים אחרים. בסוף הפרק מגלה ויסקוביץ לחלחלתו, שאחרי שגמר להתאהב באחרון קשקשיה, ליובה היא בעצם פרי דמיונו הפרוע והיא אותה לטאה שמסתובבת איתו קבוע בבית הספר.
ויסקוביץ היה שבור לב, כי בלי האהבה לליובה, היה חייב שוב לנסות להגדיר את עצמו.
"אז איבדתי את קמצוץ האמונה שעוד נותר בי.
וממש שם מצאתי את עצמי. אבל יתכן שלא זיהיתי אותי."
וממש כמו ויסקוביץ, ככה אני חושבת, אצנח גם אני על קוצים של אקציה שרקנית ואולי שם, עם כל השריטות שצברתי בחיים, הכתמים שלא יורדים, טיפול פסיכולוגי שהרס לי יותר ממה שבנה, עם מעט האמונה שעוד נותרה בי, בעיקר בעצמי - אולי אז אצליח למצוא את עצמי ואולי גם לזהות.
בהצלחה לי.
לפני 13 שנים. 21 ביוני 2011 בשעה 18:44
