אטליז

לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואמו.
לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו.
ונתנה לו שואתו.

כשהגעתי לטיפול לפני יותר משנתיים, סיפרתי באגביות על סבא שלי שהיה ניצול שואה. סיפרתי בעיקר כי הפסיכולוגית שלי שאלה אותי על משפחתי, לא חשבתי שיש לזה שייכות גדולה לסיפור שלי. בעקבות הטיפול, חקרתי מעט את עברו של סבא שלי. לא היה יותר מדי את מי לשאול, כי כולם כבר מתו והפרטים שקיבלתי על אודותיו לא היו מספקים. מה גם שהוא לא פירט יותר מדי, תמיד היה אדם שתקן שאהב לשבת במרפסת ביתו ולבהות באופק. ידעתי שהיתה לו שם משפחה, אישה וילדים. ידעתי שהוא קרא לאמא שלי על שם אשתו שנספתה וידעתי גם כי הוא זה שנאלץ להניח את שרידי גופותיהם של בני משפחתו על פסי הרכבת, כאשר זו תבוא, היא תשמיד גם את העצמות ותשאיר לסבא שלי רק אבק.
הוא עלה לארץ, אדם כחוש וחלש. האגדה מספרת שהוא שקל 30 קילו והיה נוהג להתפלח עם חבר שלו, שגם שקל בערך כמוהו, לחנויות ולגנוב לחם. פעם אחת, הוא נכנס לחנות על מנת לקנות משהו, והמוכר ראה אותו וברח. אם למישהו מכם היתה הזדמנות להתבונן בתמונה של סבא שלי, הדבר האחרון שהייתם חושבים עליו זה לברוח. הוא היה מטר שישים בקושי, עם עיניים שחורות וכל כך עמוקות, הוא היה רזה עד יומו האחרון ושערו לבן כשלג. בעיקר יכולתם לראות אדם עצוב מאוד. אדם שאיבד כל צלם אנוש וחי את החיים שלו, רק כי הוא נשאר בחיים ולא יותר מזה. הוא אהב לאכול, אבל לא יכל לאכול יותר מדי ותמיד הרגיש אשם כשמישהו סיפר בדיחה והוא צחק.
סבא שלי הושפל, הוא היה איש אצילי וחכם, מתמטיקאי בעל השכלה אקדמית, אך איש פשוט מצד שני. נאיבי מאוד, טוב לב. הוא בעיקר הרגיש בושה בזה שהשפילו אותו.
אני מספרת את הסיפור שלו, כי זה בעצם הסיפור שלי. הסיפור הכי אמיתי וכואב שלי. כי אמא שלי היא הבת שלו. ואמא שלי שגדלה עם האדם הכי אציל נפש שיכול להיות, היה גם האדם שחטף התקפים פסיכוטיים וסגר אותה ואת האחים שלה בבית כי הגרמנים יבואו ויקחו לו אותם. הוא לא היה מוכן להפסיד גם את המשפחה השניה שלו. ואני הבת של אמא שלי, שלימדה אותי שאם נתרחק ממנה, אז יקרה אסון וכולנו נמות.
אז הסיפור שלי הוא כזה; אני משוקצת, אני הנכדה של סבא שלי והבת של אמא שלי, שהיא הבת של סבא שלי. סבא שלי היה ניצול שואה. אני בת 31, אני סוג של אוטיסטית מבחינה רגשית. אני לא יודעת להתחבק, לא להתנשק, אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים של אף אחד ואני רחוקה מאוד ממה שכולם יודעים עלי. אני בעצם פחדנית גדולה, הפחד הוא המרכז של חיי והכלי היחידי שמנהל אותי. הפחד שיגלו אותי, הפחד שידעו עלי, הפחד שיבינו שאני בעצם גוש של פחדנות אחד גדול שרק רוצה להסתגר. אני חרדתית, בגלל שחונכתי להאמין שהאסון עומד להתדפק על דלתי בעוד מספר שניות, אני חיה את חיי בציפייה דרוכה לטלפון או לנקישה שיבשרו לי על האסון. כשאני הולכת לאמא שלי ולוקח לה יותר מעשר שניות לפתוח לי את הדלת, אני מייד חושבת שקרה משהו. כשאבא שלי מאחר מהעבודה ולא עונה לסלולרי שלו, אני מתקשרת לבתי חולים לשאול אם הגיע להם איזה חולה בשם כך וכך. כשמישהו בא לחבק אותי, אני בטוחה שזה בגלל שהוא יודע משהו שאני עוד לא יודעת וזה רק ענייםן של זמן עד שאני גם אני אחשף לאינפורמציה שתהרוס את חיי. אני גדלתי להיות הצל הפחדן של עצמי ואין לי מושג איך מפסיקים לפחד. אין לי מושג איך לקבל אהבה בלי לפחד שעוד לפני שזה התחיל, ככה זה יגמר ואותו אדם יעלם לי מהחיים. אני לא יודעת להתמודד עם פרידות מאנשים שאני אוהבת, מבחינתי זה סוף העולם כשאדם יקר עוזב. גם כשהוא רק נוסע לחו"ל לתקופה ארוכה של סופ"ש.
הגעתי לאתר הזה כי חיפשתי השפלה, כי אם לא כאב לי, לא ידעתי לחוש קרבה. וזה כל כך מעוות וכל כך לא נכון. אני הרי לא יודעת להתמודד עם כאבי מחזור, לא כל שכן כאב פיזי אחר שנגרם על די אדם אחר. חיפשתי כאן את עצמי בסווה של סאדומזוכיסטית ואני ממש לא כזו. אני פשוט לא יודעת איך מתרגמים אהבה למעשים.
אני נכה רגשית, אבל יודעת לאהוב. אני רק לא יודעת להראות. גם סבא שלי אהב את המשפחה שלו, אבל הוא לא ידע להראות.
ואני.. אני קצת כמו סבא שלי.