אטליז

בואי שנייה.
נו בואי רגע, אני רוצה לדבר איתך.
אל תסובבי לי את הגב, תעשי לי טובה. שנים שאני מנהלת איתך את הדיאלוג הזה, אני רוצה שתנסי להקשיב לי רק פעם אחת, בבקשה ממך. אני מצטערת שאני מתייחסת אלייך כאל הטרגדיה שלי, את לא צריכה להעלב מזה ולעשות לי דווקא. את שחיה בתוכי אמורה להבין קצת יותר טוב, זה לא יעזור שתנסי לשכנע אותי שיש טרגדיות גדולות יותר, הקצב שאת גדלת בתוכי הוא מדהים, המקום שאת תופסת בחיי הוא גדול מדי. כל כך גדול, שאין לי כבר מקום לעצמיות שלי בתוכך, בתוך גופי שלי. והרי מה אני בלי עצמיות? נסי להזכר בסיבה שבגללה נכנסת לי לחיים, בחרת בי מתוך כמה בנות, יכול לבחור שלא לבוא אליי אבל בחרת שכן. ואני ידועה כמכניסת אורחים, אז אפשרתי לך, זה לא כי הייתי קלת דעת או שהיה לי משעמם. זה לא בגלל שרציתי להיות מקובלת בחברה, או שיזמינו אותי למסיבות הכי שוות בבית הספר, זה לא בגלל שאהבתי את עצמי יותר מדי. את יודעת איזו ילדה מיוסרת הייתי, את יודעת שלקח לי זמן להגיע למקום שאני נמצאת בו עכשיו, את יודעת שסבלתי ואת יודעת שהייתי זקוקה לחברה. אז נתתי לך להכנס לי לחיים והקשבתי לך, נתתי לך לנהל אותי, הלכתי לישון איתך בלילה ויחד התעוררנו לבוקר חדש, יחד חשבנו מה נאכל בבוקר והאם זה יותר מדי, ויחד הלכנו לשירותים ואת עזרת לי להכניס את האצבע לגרון והבטחת שיהיה בסדר. את הבטחת שאחרי שאני אטהר את עצמי מהטינופת שיושבת לי בבטן, אני אצליח לאהוב את עצמי ככמו שמגיע לי, את גם הבטחת שאחרי זה אחרים יראו אותי כמו שאני ואז יבינו אותי ויאהבו אותי גם הם. בזכותך למדתי לשקר כמו בת זונה, את לימדת אותי אחיזת עיניים, את לימדת אותי הדחקה ואת לימדת אותי בעיקר להתרחק מעצמי. ואני רוצה לדבר איתך, כי אני לא מצליחה לשנוא אותך, אני רוצה לדבר איתך רגע ואני רוצה שתנסי להקשיב לי. כי אני מקשיבה לך כל הזמן, אני שומעת רק אותך כל הזמן ואני שומעת איך שאת שונאת את הגוף שלי ואיך את מגדפת אותו ואת העיצוב שלו ואת מעייפת אותי. אני חושבת שאני לעולם לא אוכל לעמוד בסטנדרטים שלך, אני לא אהיה גבוה, אני לא אהיה רזה וצנומה, אני לא יכולה לשנות את הגב שלי, את מבנה הגוף שלי ואת הציצים שלי ואת היד הרופסת שלי. אני לא יכולה לשנות את זה כשאני רק מקשיבה לך כל היום. אני רוצה לספר לך משהו, אני רוצה לספר עליי ואני רוצה שתנסי להקשיב לי, כי זה חשוב מה שאני אומרת לך עכשיו. אני היא הילדה שאת חיה בה, אני לא גבוה כמו שאת מבקשת ממני להיות, אני לא רזה כמו שהיית רוצה שאהיה, אני לא סופר מודל כמו שאת מצפה ממני להיות ואני לא חוקרת מוחות במכון ויצמן כמו שקיווית שיצא ממני. אני אישה ממוצעת, אני אישה יפה, אני לא שלמה עם הגוף שלי, אבל אני מקווה שאלמד להיות אחרי שתביני שאני ואת לא יכולות להמשיך להיות ביחד יותר. לצערי אני אוהבת אותך יותר ממה שאני אוהבת את עצמי, האנומליה שלך מוכרת לי יותר מהצחוק של עצמי, אני יודעת שאת מרגיעה אותי, הכי טוב לי שאת לא נראית לעין, כי את רק שלי. את לא ניתנת למדידה, לבדיקה, אני אוהבת להעמיד אותך במרכז חיי ולא לראות את הסיבה האמיתית שבגללה הפכת להיות מרכז חיי. את עוזרת לי להסתתר מפני אנשים ומפני העולם, את עוזרת לי לעבור את היום, את מאפשרת לי לחלום. את גורמת לי להתבייש במי שאני, את מראה לי באותות ובמופתים כל יום, כל יום ויום ושעה שעה ובכל שנייה - שאין צורת חיים אחרת שעדיפה עלייך. ואת בעיקר מעייפת אותי ומייאשת אותי. בולמיה יקרה שלי, אנחנו הולכות כל כך הרבה זמן ביחד, אני מבקשת ממך, צאי לי מחיי. אני רוצה אותי ככה כמו שאני, ככה איך שאני, מטורפת, מצחיקה, נמוכה, לא רזה. אני רוצה שאנשים יביטו בי פנימה בלי לפחד, אני רוצה להפליג במים טהורים, מלאי מפלים ואשדים, אני רוצה להצליח להנות ממערבולות בבטן שלא יהיו כרוכות בהקאות ובליסות, אני רוצה להפסיק להעמיד פנים שאני מפליגה בקלות כברבור באגם החיים. אני אשכרה רוצה לשתות אותם. את החיים. הייתי מכניסה כאן בדיחה על שאני רוצה לטרוף את החיים כמו גרושה בקליפסו, אבל ירדתי מזה.
תאפשרי לי לצאת ממך, תעזרי לי להשתחרר ממך, לצאת מתוך עצמי, בבקשה תחדלי לקלוח בי. אני מבטיחה שאני אזכור אותך תמיד, אני אדע לספר עלייך בבוא העת לאנשים מחוץ לחדר הטיפולים. לא עוד תהי שמורה לאנשים בעלי מומחיות בתחומך, לבושים מקטורן לבן, שידם נתחבה לי לכל חור בנפש, לכל חור בגוף. אני רוצה שתעזרי לי למצוא את המילים הנכונות שיעברו אלי ממך, אני רוצה להפסיק להיות שבויה בעולמך, אני רוצה להפסיק להיות מסוגרת בעולמי ואני רוצה לדעת לגשר בין הגאות לשלווה. אני רוצה לאהוב אותי יותר.

בברכה,
המארחת.