אטליז

הגעתי לעולם הזה בטעות. בדיוק בגלל הסיבה הזאת אני שונאת את העבר בשם ההווה. כשהייתי ילדה קטנה בשכונת מגורים ממוצעת במרכז הארץ, חייתי עם משפחתי בדירה די מרווחת ונקייה להחריד. אימי הייתה חולת נקיון מהזן הגרוע ביותר, כזה שמעורר צמרמורת פחד שהולכת ומתפשטת בגוף כמו סרטן גרורותי עם כל ביקור בגן הציבורי. כשהייתי חוזרת מהגן הציבורי בהליכה אוטומטית לכיוון הבית, הייתי משננת שקרים על אודות מקום המצאי רק לא להגיד את האמת. כי בגן ציבורי יש חול והחול כולו מונח אצלי בתוך הנעלי ספורט, מתמזג לי עם כף הרגל הקטנטנה שלי ונדבק לי לדי אן אי. בצעדים מחושבים הייתי נכנסת לחדר הזבל, שם היה ברז מים והייתי רוחצת את הרגליים שלי חזק חזק רק שלא יבואו איתי הביתה כל האורחים הלא קרואים האלה מהגן הציבורי.
כמובן ששום דבר לא עזר, מייד עם כניסתי לחדר המדרגות יצאה אימי את פתח הבית נעמדה בקומה הרביעית ללא מעלית של הבניין שלנו, בידיים שלובות ודיבור שאול מופזי פקדה עלי להתפשט בטרם אכנס הביתה. זה גם לא עזר. החול שנידבק לי לנשמה זיהם כל חלקה טובה בבית הזה, טינף את הרצפה, השחיר את הספות, הסריח את חדר השינה, הותיר אחריו הוכחות ברורת וגילה את האמת האיומה באשר למקום המצאי באחר הצהריים האחרונים. שתקברי בקבר השחור של היטלר, הייתה הקללה העדינה שנהגה אימי לקלל אותנו חדשות לבקרים. זריקת נעליים, היה האקט התרבותי יותר של אימי להסביר לנו כיצד ניתן לשמור על בית נקי ומלא ברק אם פשוט מצמצמים את הנוכחות שלנו לאפס במקומות המועדים. באופן טבעי כשאתה רואה נעל מושלכת לעברך, אתה רץ לתפוס מחסה. במקרה שלנו, מחסה תפסנו מתחת למיטה שבחדר שלנו ותמיד התרשמנו מהרצפה הנוצצת והמבריקה שקיבלה את פנינו, שם מתחת למיטה.
אורך חדרי בדירה של הורי הסתכם בארבעה צעדים לאורכו, חמישה לרוחבו, היה שם חלון אחד בעל סורגים צפופים. כזה שמבט ממוקד היה גורם לכם לחשוד שכאן גרים בכייף, אך בצפיפות, אתה וכל החברים הדימיוניים שלך מנווה תרצה. ובכל זאת אני כאן, אמנם בטעות, אבל די בפשטות הגעתי, בניגוד לכל מה שדימינתי לי. בעיני רוחי בפרספקטיבה של כמה שנים אחורה, כל פעם שאני נזכרתי ברגעי האימה שפקדו אותי, נוכח מחלת הניקיון של אימי, אני פותחת את דלת ביתי הישן בבעיטה, חיוורת, כוסית על מצויידת באקדח, אימי עומדת שם וסרטן מעטר את סמרטוט הספונז'ה שהיא אוחזת בו, אני צועקת לו יא בן זונה ואני יורה בו. והדם מהסרטן שצמח על הסמרטוט שלה מבצבץ, ובזרמים ענקיים הוא נשפך והורס לה את השטיפה, היא צועקת לעברי שבאה רק להעביר ניגוב, כרגיל היא תמיד העבירה ניגוב, אותנו זה העביר על דעתנו. חזיונות של ילדה בת תשע בגוף של אישה שנושקת לשלושים עם מנטליות שהרימה ידיים מזמן, מקורננת, עם אמא שגידלה בעצמה גידול סרטני מדמם. בגידול האמיתי לא יכולתי לירות. אבל האונקולוג הבנזונה דווקא הצליח. היא החלימה, לא ממחלת הניקיון. מהסרטן.