אטליז

בקיץ שלפני כיתה ד', החליטו ההורים שלי בשיתוף עם המורה בתיה, שמסגרת רגילה של בית הספר לא מתאימה לילדה עם יכולות כמו שלי. אז הוחלט להעביר אותי לבית ספר לילדים מאותגרים, קראו לו "השקמה", זה היה בחולון והיו בו המון ילדים מיוחדים. המוסד הזה לא היה מהאדוקים שבבתי ספר, ולא רק שלא היו למוסד הזה שאיפות להשתפר, הוא הלך והקצין בהתמדה שלו להפוך להיות בית הספר הכי גרוע שרק אפשר לילדים עם צרכים מיוחדים. שיעורים היו בגדר סרח עודף, ואם כבר הועילו להתקיים היו דוחפים לנו איזה מורה מתנדב בפנסיה, בעל שפם מודבק, ריח של וודקה, לבוש מקטורן משבצות צעקני, אחד כזה שמכר את עצמו לעבודה, שמעולם לא עשה כסף וגם לא ממש ראה את האור. עת התאקלמתי במקום החדש, אימצתי חברה ירוקת עיניים, עונה לשם העממי "מלי", מסוג הבחורות שלימים תענה לכם לשיחת 144 במשפט " אחד ארבע ארבע שלום מדברת מלי במה אוכל לעזור". בקול צפצפני עם טונציה מעט פרחית, צרודה מסיגריות, עייפה מהחיים. מלי הייתה ילדה מופרעת, כמוני, היא זאת שלימדה אותי להבריז דרך הגדר האחורית של בית הספר. ואיכשהו, כשאתה מבריז מבית ספר רגיל, יש בזה אמירה מתריסה, אולי אפילו דחף בריא של תלמיד להתריס כלפי המערכת ולקחת אחריות על האוטונומיה שלו ואפילו להכריז עליה. אבל כשאתה מבריז מבית ספר של ילדים מפגרים, זה מרגיש כאילו לא דפקת אף אחד מוץ ממך. ואין מה לעשות זה קצת מוציא את העוקץ שבהברזות.
אבל זה מקום כאוב בשבילי, כאן החל הכל, כאן בגדו בי ההורים שלי בפעם הראשונה, כן במקום הזה הרגשתי מזה להיות בודדה, יחידה אחת מול חוסר האמון והתוהו ובוהו של מערכת החינוך שעשתה יד אחת מרשעת עם ההורים שלי. כי ההורים שלי אמורים להכיר אותי, את הילדה הקטנה והמופנמת שלהם, הם היו צריכים לדעת עלי יותר טוב. אבל נחזור למלי, דמות מרכזית בחיי, החברה הכי טובה שלי ששכנעה אותי להוציא באמצע השיעור את הטמפון שלי ולהכריז בכיתה מלאה ילדים מפגרים שאני פמיניסטית ואני מאמינה במחזוריות ובוסת. היה לנו הרבה במשותף, למלי ולי, שתינו חלקנו אמהות מטורפות חולות ניקיון, די שמנות, די גדולות, עם מחלת עצבים, שמעולם לא הצליחו לחבר משפט אחד שלם שלא היה מורכב מקללות. אבל למלי זה לא הזיז, ילדה ירוקת עיניים עם קול צרוד וארשת מרושעת קצת, היא הייתה אדישה לחלוטין לאמא שלה, שלא כמוני. אני ספרתי את אמא שלי בכל צעד שעשיתי, איך אפשר היה שלא.. היא דאגה להזכיר לנו מבוקר עד לילה ש"יום אחד אתם תחזרו ולא תמצאו אותי".
את המשפט הזה אני זוכרת עד היום, הוא צורם לי באוזן בדיוק כמו שצרם לי שהייתי ילדה קטנה ומפוחדת, ילדה קטנה שבאמת מאמינה שיום אחד היא תחזור הביתה ולא תמצא אותה. המשפט הזה עשה לי חרדת נטישה שאפילו האנשים מבית היוצר של מרקו לא היו מצליחים לייצר, רוב ילדותי עברה עלי כשאני חנוקה מפחד ממה שעתיד לבוא. אבל עם השנים הפנמתי שבשביל להגשים משהו מהחרדת נטישה שאוחזרת אותי עד עצם היום הזה, מי שצריכה לקום וללכת זאת אני. כי אני אמנם פוחדת שיעזבו אותי, אבל אני יותר פוחדת לעזוב בעצמי.
אז מלי, את משעממת לי ת'תחת. שנים שאני מקשיבה לך מספרת לי על העבודה המסריחה שלך באחד ארבע ארבע, שנים שאני מנסה להתרגל לקול הצווחני והצרוד שלך, שנים שאני מדמיינת אותך מספרת לי שבעלך קיבל הצעת עבודה בשיפוצים בארץ רחוקה רחוקה ושנים שאני מחכה שבעלך בכלל יספר שיש לו עבודה כדי שנוכל סוף סוף להחליף נושא שיחה.
אז אם מישהו חייב להרים את הכפפה, אז כראה שאין לי ברירה. ולמזלי את כל כך מפגרת שאין סיכוי שאת מודעת לקיומו של האתר הזה, או לגלוש באינטרנט למען האמת..