לפני 17 שנים. יום רביעי, 27 במאי 2009 בשעה 17:27
אבל זה מקום כאוב בשבילי, כאן החל הכל, כאן בגדו בי ההורים שלי בפעם הראשונה, כן במקום הזה הרגשתי מזה להיות בודדה, יחידה אחת מול חוסר האמון והתוהו ובוהו של מערכת החינוך שעשתה יד אחת מרשעת עם ההורים שלי. כי ההורים שלי אמורים להכיר אותי, את הילדה הקטנה והמופנמת שלהם, הם היו צריכים לדעת עלי יותר טוב. אבל נחזור למלי, דמות מרכזית בחיי, החברה הכי טובה שלי ששכנעה אותי להוציא באמצע השיעור את הטמפון שלי ולהכריז בכיתה מלאה ילדים מפגרים שאני פמיניסטית ואני מאמינה במחזוריות ובוסת. היה לנו הרבה במשותף, למלי ולי, שתינו חלקנו אמהות מטורפות חולות ניקיון, די שמנות, די גדולות, עם מחלת עצבים, שמעולם לא הצליחו לחבר משפט אחד שלם שלא היה מורכב מקללות. אבל למלי זה לא הזיז, ילדה ירוקת עיניים עם קול צרוד וארשת מרושעת קצת, היא הייתה אדישה לחלוטין לאמא שלה, שלא כמוני. אני ספרתי את אמא שלי בכל צעד שעשיתי, איך אפשר היה שלא.. היא דאגה להזכיר לנו מבוקר עד לילה ש"יום אחד אתם תחזרו ולא תמצאו אותי".
את המשפט הזה אני זוכרת עד היום, הוא צורם לי באוזן בדיוק כמו שצרם לי שהייתי ילדה קטנה ומפוחדת, ילדה קטנה שבאמת מאמינה שיום אחד היא תחזור הביתה ולא תמצא אותה. המשפט הזה עשה לי חרדת נטישה שאפילו האנשים מבית היוצר של מרקו לא היו מצליחים לייצר, רוב ילדותי עברה עלי כשאני חנוקה מפחד ממה שעתיד לבוא. אבל עם השנים הפנמתי שבשביל להגשים משהו מהחרדת נטישה שאוחזרת אותי עד עצם היום הזה, מי שצריכה לקום וללכת זאת אני. כי אני אמנם פוחדת שיעזבו אותי, אבל אני יותר פוחדת לעזוב בעצמי.
אז מלי, את משעממת לי ת'תחת. שנים שאני מקשיבה לך מספרת לי על העבודה המסריחה שלך באחד ארבע ארבע, שנים שאני מנסה להתרגל לקול הצווחני והצרוד שלך, שנים שאני מדמיינת אותך מספרת לי שבעלך קיבל הצעת עבודה בשיפוצים בארץ רחוקה רחוקה ושנים שאני מחכה שבעלך בכלל יספר שיש לו עבודה כדי שנוכל סוף סוף להחליף נושא שיחה.
אז אם מישהו חייב להרים את הכפפה, אז כראה שאין לי ברירה. ולמזלי את כל כך מפגרת שאין סיכוי שאת מודעת לקיומו של האתר הזה, או לגלוש באינטרנט למען האמת..