הירהורים

הרגע בו את נותנת לשליטה להחליק לך מבין האצבעות,
הוא הרגע בו את באחת נחלשת.

הרגע בו את פותחת עצמך לאחר ומאפשרת לו להיכנס לחייך,
הוא הרגע בו את מאשרת לכאב להיכנס.

הרגע בו את יוצקת רגשותייך לתבניות המילים,
הוא הרגע בו חומות של שנים נופלות.

הרגע בו את בוחרת לפתוח מגירות ליבך,
הוא גם הרגע שהבנת שהיה עדיף אולי שתשקטי.

הרגע בו את פורשת תוכנך אל החוץ,
הוא גם הרגע שהיית רוצה להיאסף חזרה.

הרגע הזה, יש בו אי נוחות מסויימת, בעוצמה כזו או אחרת,
לאמיתו של דבר הכל היה עניין של החלטה, לכאן או לכאן.

ולעיתים את תוהה מה היה כ"כ רע בזמנים אחרים,
כשהיית חזקה יותר, מעט סגורה יותר נימנעת מכאב מיותר,
כשכל דבר היה במקומו מונח- החומות עמדו על תילן, המגירות נעולות
ואת היית אסופה, איתנה, עמידה, בלתי שבירה,
כשאת היית בשליטה!
[b]


*ואולי בעצם הכל אשליה? אולי מעולם לא היית בשליטה?
אולי טוב הפורקן, ולהישבר לעיתים ואחכ למהר ולאסוף השברים,
ומתוך כך לגדול, לצמוח, להתחזק ולתת לשליטה לחלחל חזרה למקומה הטיבעי.