סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.

הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.

ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.

ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.

הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.

מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 4 שנים. 6 ביוני 2020 בשעה 21:00

כמעט שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שהתראינו.
עם עולם שהשתנה מסביב בזמן הזה.

העולם הגדול, שעבר משבר ובנתיים נראה ששרד,
והעולם הקטן שלי, שעובר מהפכות.



הוא היה קרוב כל הזמן.
ומאחוריי, ומצדדי, ומעליי, ובתוכי.


גם בלי להפגש, וגם עם כל העומס שהיה,
הצליח להיות נוכח באופן כזה, שהרגיע אותי.


בשלושת החודשים האלה... חיכיתי מאד לגעת בו שוב,
אבל גם הייתה לי סבלנות לזמן הנכון עבורו.
הרגשתי געגוע בדיוק במידה הבריאה.
הייתי בכמיהה בדיוק בעוצמה הנעימה.
חיכיתי שהרגע הנכון יגיע ולא ידעתי מה יהיה בו.


דמיינתי את הפגישה בכל מיני דרכים, אבל גם ידעתי ששום דמיון, לא יתממש ככה.
יכולתי לחשוש ממנה, גם כי הוא אולי קצת נהנה להבהיל אותי, 
וגם כי הוא העביר לי טעימות מהחשקים שלו...

אבל אני כל כך בוטחת בו, שלא באמת חששתי.



ואז בדרך לפגישה שנקבעה, דיברנו בטלפון.
חניתי ופתאום הוא היה מול החלון של הרכב שלי.
וכאילו שנפגשנו אתמול.
כי משום מה, אצלנו, לזמן אין משמעות.
שמונה שנים, שלושה חודשים...

 

והחיבוק!
היה בו כדי להכניס לכמה שניות, את כל מה שהיה צריך.
אמרתי לו, שזה כמו לחבר למטען...

 

זה מעניין, שכל הטוטאליות והאקסטרימיות (שאנחנו יודעים שיש בשנינו),
יכולה בעצם להיות בסטייט אוף מיינד, ולא צריכה בכלל לבוא לידי ביטוי בפיזי.

כי הייתה פגישה קצרה (והתבאסתי שהיה חייב לעזוב, בדיוק במידה הנכונה והלא מבאסת!).
פגישה (כמעט) בלי אקטים בדסמיים (ואלא שהיו, היו כאלה לייט, שכמעט אפשר לפספס שהיו).

קלילה ועמוקה, כמו שהוא יודע להיות ולתת!

 

וכמו שכבר נאמר ונכתב, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, הוא כאן לעוד הרבה שנים.

 

 

dark innocence​(נשלטת) - מקסימים שאתם }{
לפני 4 שנים
ginny​(נשלטת){philosophi} - זה יותר מתוק כשזה במנות קטנות :)
לפני 4 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י