כמעט שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שהתראינו.
עם עולם שהשתנה מסביב בזמן הזה.
העולם הגדול, שעבר משבר ובנתיים נראה ששרד,
והעולם הקטן שלי, שעובר מהפכות.
הוא היה קרוב כל הזמן.
ומאחוריי, ומצדדי, ומעליי, ובתוכי.
גם בלי להפגש, וגם עם כל העומס שהיה,
הצליח להיות נוכח באופן כזה, שהרגיע אותי.
בשלושת החודשים האלה... חיכיתי מאד לגעת בו שוב,
אבל גם הייתה לי סבלנות לזמן הנכון עבורו.
הרגשתי געגוע בדיוק במידה הבריאה.
הייתי בכמיהה בדיוק בעוצמה הנעימה.
חיכיתי שהרגע הנכון יגיע ולא ידעתי מה יהיה בו.
דמיינתי את הפגישה בכל מיני דרכים, אבל גם ידעתי ששום דמיון, לא יתממש ככה.
יכולתי לחשוש ממנה, גם כי הוא אולי קצת נהנה להבהיל אותי,
וגם כי הוא העביר לי טעימות מהחשקים שלו...
אבל אני כל כך בוטחת בו, שלא באמת חששתי.
ואז בדרך לפגישה שנקבעה, דיברנו בטלפון.
חניתי ופתאום הוא היה מול החלון של הרכב שלי.
וכאילו שנפגשנו אתמול.
כי משום מה, אצלנו, לזמן אין משמעות.
שמונה שנים, שלושה חודשים...
והחיבוק!
היה בו כדי להכניס לכמה שניות, את כל מה שהיה צריך.
אמרתי לו, שזה כמו לחבר למטען...
זה מעניין, שכל הטוטאליות והאקסטרימיות (שאנחנו יודעים שיש בשנינו),
יכולה בעצם להיות בסטייט אוף מיינד, ולא צריכה בכלל לבוא לידי ביטוי בפיזי.
כי הייתה פגישה קצרה (והתבאסתי שהיה חייב לעזוב, בדיוק במידה הנכונה והלא מבאסת!).
פגישה (כמעט) בלי אקטים בדסמיים (ואלא שהיו, היו כאלה לייט, שכמעט אפשר לפספס שהיו).
קלילה ועמוקה, כמו שהוא יודע להיות ולתת!
וכמו שכבר נאמר ונכתב, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, הוא כאן לעוד הרבה שנים.