אני אצל חברה.
מגיע אליה הצעצוע שלה.
זה צעצוע שווה כזה, שלא מעט מבנות הכלוב מריירות עליו.
או לפחות עוקבות ומפלרטטות.
והוא כאן, איתנו, מאד מסור ושירותי.
ואתה, בעל הבית, לא פיזית איתנו, אבל נוכח עבורי במלוא הוויתך.
מתפעל אותי בשלט רחוק, כמו מריונטה, ואני מבצעת עבורך, כל מה שאתה מבקש.
אתה כותב לי שאתה במצב רוח רך, ואני נושמת לרווחה.
אתה זורק רמזים למה היית מבקש, אם לא היית במצב הרוח הזה.
וכותב גם, שהוא יכול להשתנות.
ועובר בי פחד.
פחד תמיד קיים.
היררכיה לא באמת יכולה לעבוד, בלי אלמנט של פחד והרתעה.
מי שאומר שכן, שיסביר לי בבקשה איך.
מתישהו (בלילה), הוא יצא באישורנו, לשעה.
היא מחכה לו ערה, אני נכנסתי למיטה והולכת לישון.
אני מעדכנת אותך שמחר בבוקר אני קמה, מתארגנת ונוסעת הביתה.
שאם פתאום תפתיע פה, אז נופתע מאד 😉
מזכירה לך שאתה יודע איפה אנחנו, ויש לך את המספר שלה אם אני לא עונה.
ומאחלת - לילה טוב בוס 💋
ונרדמת.
אחרי שעתיים וחצי, אני כותבת לך שוב:
ישנתי
התעוררתי
הוא פה
הם מזדיינים
אני משדרגת להם במילים שלי
הפעלתי רוקט
גמרו
גמרתי
הלך
חוזרת להרדם
היית ועודך במחשבות שלי כל הזמן.
והיית איתנו פה כל הערב והלילה.
חבל שלא היית פה ממש...
עוד נשתולל ונאהב ככה גם איתך.
מגיע לך לראות את זה ולהרגיש.
שלך
