מיש

אתמול לפני עשור, התחלתי לכתוב את הבלוג.
אני מסתכלת אחורה עד לשם (זה ממש גלגול חיים אחר), כדי להבין למה.

קודם כל, כמו שאני מתנהלת בחיי (כמעט בכל דבר שעשיתי ועושה), הלמה הוא משני (לפעמים אף שולי).
זו אולי אסטרטגיה מפגרת, אבל היא עובדת לי (בנתיים ועד כה) מצוין בחיים.
גם כשהיא לא, אני בסדר עם זה שאני ככה.

בגדול, אני קופצת למים (לפעמים לוקח איזה יום או שבוע או שנה) ואז מתמודדת עם ההשלכות.
ואז שנים אחרי, תוהה על זה (:

אז למה התחלתי לכתוב בבלוג? ככה!

ובכל זאת? קצת הגיון שיהיה פה? אחרי הכל, יש לי לא מעט ממנו...

הפוסט הראשון נכתב ~ לרגל חגיגות ה-100...

לא כתבתי בו מה משמעות ה-100, אז אולי הגיע הזמן?

עוד לפני שמס' 1 ואני נפגשנו לראשונה ~ למי שרוצה להזכר במה מדובר: ההתחלה. נובמבר 2009.
במהלך השבוע הראשון של ההתכתבות, הוא ביקש שאשלח לו כל יום "משהו שאני לא יודע עלייך".
אז התחלתי.
וכמו שאני יודעת... גם התמדתי.
שלחתי כל יום.
והן היו ממוספרות.
מכיוון ש100 זה מספר מיוחד, החלטתי לעשות בו צעד מיוחד, עבורי, ולהתחיל לכתוב בלוג.
לא ידעתי שזה יהפוך למשהו כל כך מרכזי בחיי.

ההודעה של אותו יום  (3.5.2010) הכילה לינק לפוסט הראשון והייתה:
"מה שאתה לא יודע עליי, זה שיש לי בלוג!"

בסופו של דבר היו מעל 600 "משואים" כאלה.

אם עושים חישוב מבינים, שהמשכתי גם אחרי שעשינו "שינוי צורה".
בהתחלה עוד שלחתי כל יום.
לאט לאט, כמה שזה כאב, התחלתי "לפספס" ימים ולהיגמל.

זה היה לפני שהיה לי סמארטפון ובמשך כל התקופה (כשנתיים), הסתובבתי עם פנקס לכל מקום,
הייתי כותבת לעצמי תזכורות, שאח"כ הייתי מגיעה למחשב וכותבת לו עליהן.
הייתי צוברת רשימות של "משואים" ברזרבה, כדי שיהיה לי מה לכתוב, אם המוח מיובש.
והיו לא מעט הזדמנויות, שכבר לא היה לי מה לספר, כי הוא כבר ידע עליי הכל, שהפתקים הצילו אותי.

היו כאלה שחשבו שהבלוג נועד לשיווק.
שיווק שלי או שלו.
כי הרבה מאד אנשים מתחזקים בלוג לצורך זה.
לא אני.
וזו לא הייתה הסיבה.

כתבתי כדי לשמח אותו.
ואז גיליתי שזה משמח גם אותי.
ואז שזה משמח אחרים.
ושיש לי לא מעט עוקבים ועוקבות.
ושאני מקבלת בעקבות הבלוג, פניות להתייעץ, לשתף, להתחבר.
והבלוג פתח לי עולם של אנשים ועשייה,
שאני לא יכולה לדמיין איך היו נראים חיי, אם לא היה זה.

ואז גם מצאתי, שהבלוג הוא סוג של תרפיה.
שאני מצליחה דרך הכתיבה, לעבד תחושות ומחשבות וההבעה היא סוג של אקסטזה.

לא מכחישה, שתשומת הלב שקיבלתי דרך הבלוג, עשתה לי המון.
סגנון התקשורת שלי, הוא כזה, שהדלק שלי בחיים, זה יחס מהעולם.
להיות משמעותית לאחרים.
כשאני לא משמעותית, אני נובלת.
הבלוג והשיתוף בו, אפשרו לי להיות משמעותית להרבה אנשים,
כאלה שלא הכרתי קודם, וגם כאלה שאני לא מכירה עד היום.
חלקם קוראים אותי כבר עשר שנים, ויש גם אנשים חדשים.

הבלוג נהיה תיעוד חיי.
כל מה שכתוב בו, הוא מציאות!
לפעמים רק חלקים ממנה, כי אי אפשר לחשוף הכל, אבל הכל קרה!

במהלך הקשר (עם מס' 1) הבאתי את מה שעובר עליי.
כשהקשר איתו "שינה צורה", המשכתי לשפוך בו הגיהנום שעברתי.
ואז כתבתי פה את שני הקשרים הבאים:
מעט מהראשון עם בעל הבית, כי הכל היה לי טרי מידי, אז כתבתי לו ועליו בבלוג אחר.
ולא מעט בחצי שנה הבאה עם קריטי שהגיע אחריו.

ואז חלקים מהחיים עם בן זוגי, האיש "שגנב" אותי ונתן לי את המתנה הענקית.
זוגיות ומשפחה וצאצאית מופלאה (שמרוחה עליי עכשיו ומלטפת אותי).

זהו... (בנתיים)

I Am What I Am