מיש

10:38 - אני: נראה שאסיים פה מוקדם... בשעה הקרובה.

11:32 - הוא: דווחי לי כשאת מסיימת
11:39 - אני: טוב ( :

12:42 - אני: סיימתי.
12:46 - הוא: לאן את נוסעת ?
12:48 - אני: לאן שהבעלים שלי יבקש (או לכיוון אחותי)
12:50 - הוא: מתי תגיעי אליה ?
12:51 - אני: עכשיו יוצאת מירושלים. משערת שעה.
12:53 - הוא: תודיעי לי כשאת מגיעה אליה
12:53 - אני: טוב.

13:08 - הוא: את עוד בירושלים ?
13:09 - אני: ביציאה.
13:10 - אני: מחלף שורש
13:11 - הוא: טוב נסיעה טובה
13:11 - אני: תודה
------------------------------------------------------------------------------------
13:25 - אני במהירות 100 קמ"ש ואני רואה את הרכב שלו עוקף אותי !
לוקח לי כמה שניות להתאפס על זה... ולהבין שזה לא במקרה...
אני מהבהבת עם אורות גבוהים כדי לסמן שקלטתי אותו ונוסעת אחריו.
יורדים מהכביש המהיר, פונים לדרך פחות ראשית, משם לדרך צדדית ועולים על דרך עפר.
יער.
אחרי כמה מאות מטרים הוא מסמן לי לעצור, להשאיר את הרכב ולעבור אליו, הכל – בלי מילים.
אחרי שהוא מסמן לי, אני עולה לרכב, מתיישבת לידו וממשיכים פנימה לתוך היער.
עוצר. אנחנו עוברים אחורה. אני מתיישבת למרגלותיו. החגורה שלו עכשיו מקיפה את צווארי.
היד מלטפת, החגורה מחזיקה, אני במקום שלי.
עוברת לי מחשבה בראש על כמה אנשים שמאד קרובים לי, שיודעים על המקום הזה שלי בחיים ולא מצליחים להאמין שזה אמיתי.
לו היו רואים אותי עכשיו... כמה אני שלווה, כמה אני מאושרת, כמה אני גאה.
כלבה, מסורה, צייתנית, אוהבת. שלו.

כמה שעות אחרי אנחנו יושבים במסעדה, שעות בין ערביים. סיימנו לאכול. מדברים. מבטים.
המסעדה כבר התרוקנה מאנשי הצהריים, ומתכוננת לאנשי הערב. שקט מסביב.
אני משתפת אותו ש"אני לא מאמינה על עצמי, אבל כל מה שאני רוצה עכשיו, זה לרדת לרצפה על ברכיי"
הוא עם הפנים אל הנוף ועם הגב אל המסעדה, שואל אותי מה המצב בסביבה.
אני עונה: "יש קבוצת אנשים בשולחן שמאחורי הדלפק ומלצרית שמסתובבת"
והוא נותן בי מבט וחצי חיוך ואומר: "קדימה"
אני יורדת על ברכיי... כמה שניות מספיקות והוא מסמן לי לחזור לשבת.
הלב שלי דופק, המבט שלו חי, שנינו מחייכים.
תודה לך.
אוהבת
}{