מיש

נכתב ופורסם לפני שנה בדיוק ב- 15/7/2009

ככה ביום יום שלי אני עוצמתית, מלאת בטחון ונוכחות, יש לי מילה,
יש לי השפעה, יש לי כריזמה...

איתו – אני רוצה להיות משהו אחר, אני רוצה שיהפוך אותי לכלבה שלו !
אני רוצה שיסתכל לי בעיניים ויראה במבט שלי, שאני כבר מוכנה להיות שם,
לא בשביל להיות מושפלת, אלא בשביל להיות קטנה, שייכת – משוייכת.

אני רוצה שיוריד אותי על שש, בעדינות, לא בכוח.
שיענוד לי קולר שאדע שאני שלו, שיחבר לקולר רצועה, כדי שאהיה קשורה אליו.
שישים לי גאג על הפה – כי כלבה לא מדברת – היא מתקשרת רק במבט ובקול,
שיחסום לי את כפות הידיים, כי כלבה לא משתמשת באצבעות,
שיחבר לי פלאג עם זנב, שארגיש כלבה אמיתית, שאהיה כלבה אמיתית.

במקום הזה, שאני כבר לא אישה, כבר לא ילדה, כבר לא חברה, כבר לא...
אני יכולה לעוף, הראש לא צריך לחשוב, לא לנהל, לא להיות אחראי, לא להחליט.

שיכניס אותי לפעמים לתוך כלוב, כדי שאראה וארגיש ואבין את הגבולות החיצוניים,
וכשאהיה כלואה אהיה (כמה מוזר) הכי חופשיה, הכי משוחררת – כלום שיש בו הכל.
ניגודים...
במקום הזה, כשמידי פעם תעלה לה בכל זאת מחשבה, היא תהיה:
אני כ...לבה
שלו

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
A פתח בפניי את האפשרות של זה להיות, שנתן לי לטעום את זה במציאות.
שעצר כשכאב, כשהפחיד, לפני שהלכנו לאיבוד.
ועכשיו אני מוכנה לאיש הבא, שיקח אותי יותר רחוק...
שרוצה להיות בעלים של כלבה גאה...

בדיוק שנה אחרי - 15/7/2010

הוא מצא אותי !! וזה יותר "זה" ממה שיכולתי לחלום !!

11:51 אדומה:
בוקר טוב למחוברת.
אני רוצה אותך מחר בתשע ורבע בבוקר. בXXX.

11:56 - אני עונה:
תקבל אותי מחר ב- 9:15 בבוקר ב XXX [מפוחדת (כבר מעכשיו) כמו שאתה אוהב]
אוהבת
}{


בוקר למחרת - SMSים

09:20 - איפה את ?

09:21 – פה.

09:22 – כנסי תכניסי פלאג וצאי

09:23 – כן אדוני

נכנסת למסעדה, ניגשת לדלפק וקונה בקבוק מים, כי תמיד לא נעים לי להכנס לשירותים בלי לקנות כלום (למרות שאנחנו בדר"כ חוזרים לשם אח"כ לאכול...).
נכנסת לשירותים, מנצלת את ההזדמנות לפיפי מהיר ומכניסה את הפלאג.
מסדרת את החוטיני על הפלאג ויוצאת מהמסעדה חזרה אל הכביש.

09:30 שולחת SMS – אני בחוץ.

הרכב מגיע, אני עולה. רואה את המבט שלו... אותו מבט שראיתי לפני יממה וחצי כשנפגשנו בפעם האחרונה ושידעתי שהוא מתכנן משהו.
נוסעים, מבטים קטנים, חיוכים קטנים, נגיעות קטנות.
תמיד כשאני יושבת במושב שליד הנהג, אני רוצה לרדת לברכיים, לשבת בכוך הזה שיש בו מקום לרגליים ולכלבה, אני לא מבקשת את זה הפעם, אבל כן רוכנת אל היד שלו, כלבה שמתכרבלת על הבעלים שלה.

"לאן נוסעים ?" הוא שואל
"לחדר..." אני עונה בחצי שאלה

מגיעים, נכנסים, הנייד שלו כל הזמן עם הודעות וטלפונים. מבקש ממני להדליק את המזגן ויוצא החוצה. כשהוא נכנס, אני מיד יורדת לשש, הוא מתיישב על הכסא ואני מניחה עליו את הראש. הוא מלטף... רגע של אינטימיות שמופרע שוב מצלצול.

"מה קורה פה היום ?" הוא אומר, ואני כבר מריחה שמשהו קורה.
"איפה הקולר שלך ? שימי אותו וחכי כאן" אני מבקשת לחלוץ נעליים ומקבלת אישור. הוא נכנס אל החדר הפנימי ואני שומעת שהוא מזיז ומארגן, ברזל ושרשראות. בנתיים, אני עונדת את הקולר שמחוברת אליו הדיסקית שמציינת למי הכלבה הזאת שייכת.
אני מוכנה. הוא יוצא אליי ומסמן לי לבוא איתו לחדר הפנימי. הוא מתחיל ללכת ואני בזחילה לצידו.
זה כבר תקופה ארוכה שאני יותר זוחלת בנוכחותו מאשר הולכת על שתיים, דווקא הרגעים שבהם אני צועדת לצידו, בגובה עיניים, הם רגעים שקשים לי, שאני מרגישה בהם לא במקומי, שמביכים אותי.
החדר כמעט ריק, הכלוב עומד במרכזו.
מביא כסא ומתיישב ליד הכלוב, אני למרגלותיו.
"הכל בסדר ?" אני מהנהנת עם הראש שכן.
"היום את מקבלת מילת ביטחון, בפעם הראשונה. ואני מצפה שתשתמשי בה במידת הצורך. מבטיחה ?"
אני מהנהנת שוב "מבטיחה..."
אני לא יודעת להסביר את המצב הזה, שבו זמנית יש גם אדרנלין מטורף וגם שקט, פחד מחוסר הוודאות שמעורבב עם הידיעה המוחלטת שהכל בסדר, כי הוא כאן והוא איתי ואני שלו והוא שומר עליי.

"כנסי."

אני מטפסת לתוך הכלוב ונעמדת על שש על רצפת העץ שלו. דלת הסורגים נסגרת והמנעול הכבד ננעל. הוא עושה סיבוב סביב הכלוב ורוכן שוב אליי, מסתכל עליי לראות שאני בסדר, שאני במקום טוב, ושואל שוב "בטוחה שהכל בסדר ?"
ההנהונים שלי הולכים ונעשים קטנים יותר, שקטים יותר, מרומזים יותר. לא כי אני פחות בטוחה, אלא כי אני כבר עוד צעד בתוך הספייס. הוא מזהה את זה, הוא מכיר אותי, הוא יודע לראות.
עוד לטיפה מבעד לסורגים של הכלוב, הוא קם ויוצא, האור כבה. חושך.
אני נשכבת מקופלת על רצפת הכלוב, כלבה נעולה בכלוב, יודעת שהבעלים שלה שם אותה שם ובוטחת. בטוחה.
שומעת קולות, תנועות, בחדר החיצוני. דלת, צעדים, סוליות של כל מיני סוגי נעליים, דיבורים שקטים, עדינים. עוברות כמה שניות והצעדים הולכים ומתגברים, מתקרבים. העיניים שלי עצומות, אני לא זזה.
מרגישה את הצעדים מקיפים את הכלוב, מקיפים אותי.
יודעת שאני עכשיו מרכז העניינים אבל בתור השעשוע, הצעצוע, בלי רצונות, לשימושם, להנאתם, לגאוותו.
הדיבורים מעליי, עליי.
קול של אישה, קול של גבר וקולו המוכר של הבעלים שלי, קול שמחבר אותי בכל רגע למקום שלי.
השיחה מתנהלת בעיקר בין הקול הנשי לזה של הבעלים שלי.
מדברים על הכלבה, מה היא יודעת לעשות, האם יש לה שם, איך שהיא שוכבת שקטה בתוך הכלוב, ממש כלבה אמיתית.
זה לא מרגיש תיאטרון, זה אמיתי, אני לא משחקת בלהיות כלבה, אני כלבה, מתקשה אפילו לענות, אני כל כך שם, כל כך עמוק שזה לא יאומן.
באיזה שלב נוספות לקולות גם נגיעות, הידיים נשלחות לתוך הכלוב וממששות אותי, מלטפות, בודקות, בוחנות, "עור נעים יש לכלבה שלך... מריחה טוב... התקלחה לכבודנו..."
"כן, היא כלבה מטופחת, שומרת על עצמה נקייה וריחנית" אומר הבעלים, כמו על סחורה שמשווקים, שמציינים את היתרונות היחסיים שלה, שבודקים גם איפה יש עילה להוריד במחיר.
הידיים ממשיכות לגעת, מתחילות לחפור, מתחת לשמלה...
"היא עם תחתונים ?"
"תבדקי" הוא עונה לה. האבזמים של החזיה משוחררים והכתפיות שלה מוסרות.
הדקות חולפות, מפתח מוכנס למנעול של הכלוב... וזה - לא נפתח, אני לא יודעת אם זה היה מכוון או שהוא באמת נתקע, אבל לכמה רגעים היה שם משא ומתן שהתנהל עם המנעול הזה.
אני קיוויתי שהוא באמת תקוע, רציתי להשאר נעולה בתוך הכלוב ועפה בתוך הספייס שלי לעולמים.
אבל הוא שוחרר, דלת הסורגים נפתחה ואני התבקשתי לזחול החוצה מהכלוב, הישר לברכיו של הבעלים שלי.
מרגע זה, היו כל מיני אינטראקציות. רגע אחד אני עם האדון שלי, ברגע הבא נוגע בי הגבר הזר, ברגע שאחריו הצלע הנשית, היא בי ואז אני בה, והם בשתינו, ואז הוא נותן לו אותי והוא נותן לו אותה, ואז אני בצד צופה בשניהם איתה, וברגע מסויים כולם שוב נוגעים בי. עירבוביה של תזוזות ומגעים, והכל טבעי לגמרי, משוחרר וזורם, שום מבוכה, שום מעצורים, שום סימני שאלה.
חלק מפרטי הלבוש והנעליים שלהם מוסרים, החזיה שלי הושארה בכלוב והחוטיני איפשהו זרוק בפינת החדר, אבל השמלה עדיין עליי... לפחות חלקית... בשום שלב לא הייתי ערומה לגמרי !
מהכרותי עם הבעלים שלי, אני לא אתפלא, אם זה היה אחד מהתנאים שעלו בתיאום הציפיות שנעשה שם טרם המפגש (אני לא יודעת, רק יכולה לשער...).

בפעם הראשונה, אני רואה את הבעלים שלי, האהוב שלי, מרכז עולמי בשמונת החודשים האחרונים, נוגע באישה אחרת... מנשק... מענג... מפלרטט... נהנה... מתבוננת מהצד חלק מהזמן, ברגעים מסויימים מהאמצע, לא מורשית להסתכל ברגעים אחרים, רק לשמוע, ואז גם זה לא... חוויה מעניינת, מאתגרת, מפחידה, משתקת, משחררת, ובעיקר...אוהבת.

בפעם הראשונה, הבעלים שלי רואה אותי, הכלבונת שלו, בידיים של גבר אחר, מנושקת, מלוטפת, נשלטת, אולי נהנית ?
מתבונן חלק מהזמן מהצד, חלק מהזמן מהאמצע, חלק מהזמן נמצא בחדר השני, עסוק בשלו, כש'שלו' מנוהלת ע"י גבר אחר, אדון שאני לומדת בכל רגע שעובר שהוא מכבד ומכובד, יודע מה הוא רוצה ומה הוא עושה, משחק איתי כמו שמשחקים בצעצוע מאד יקר של מישהו שמאד אוהבים, שרוצים להנות ממנו, אבל גם להחזיר אותו שלם לבעליו החוקיים... ככה אני מרגישה... ומוצאת את עצמי בוטחת ושקטה בידיו של גבר שעד לפני שעתיים לא ידעתי על קיומו.
אני שוכבת על גבי על מיטה, הוא לצידי, אצבעות עליי, בתוכי, נשיכות, צביטות, מאד מדוד, מאד שקול, בעיקר קשוב.
באיזה רגע, הוא קם, יוצא, חוזר ואומר: "אני מבין שאתם צריכים ללכת... שמחתי להכיר"
הוא אמר עוד, והיו אלה דברים שאח"כ היה לי נעים לספר אותם לבעלים שלי, אבל כבר עברו כמה ימים מאז, ועולמות שלמים, שכחתי את המילים המדוייקות ואני לא רוצה לחטוא למקור, אז אתם תשארו עם טיפת סקרנות.

הבעלים שלי הגיע למיטה לצידי, מגע, מילים: "הולכים, תתלבשי"

ברכב "את מרשה לי להזמין אותך לקפה ?"

שוב במסעדה ההיא, של הבוקר ההוא, שהיה לפני כמה שעות ולפני עולמות שלמים, של הבקבוק והשירותים. אוכלים, מבטים, חיוכים, מדברים, על מה שהיה וגם על ד(ג)ברים אחרים, מכל וכל. על הבוקר ועל הימים הקודמים ועל הימים הבאים ועל הפרוייקט שלי (שהוא מלווה) ועל הטיסה המתוכננת שלי. אני עדיין עם הקולר והדיסקית ולא אכפת לי שרואים, שזה אולי נראה כמו מישהי שצריך לאשפז אותה, מבחינתי (ואולי גם מבחינתו) כולם תפאורה בסרט שלי, הסרט של החיים שלי.

חוזרים לרכב שלו. נפרדים.
בדרכי לרכב שלי, אני מתלבטת אם לשלוח לו SMS ולשאול מתי להוציא את הפלאג. מחליטה לחכות. הוא לא שוכח כלום, הוא היצור הכי אחראי שהכרתי בחיים שלי (והכרתי הרבה יצורים אחראים). לא עוברות חמש שניות ו...

13:12 SMS – כשתגיעי ל-O תוציאי הפלאג

13:13 SMS ממני - תודה מס' 1 }{

15:18 אדומה ממני:

תמיד מוזר לי לחזור לתוך שגרת בית... אנשים, ילדים, עיסוקים...
כשאני נמצאת עדיין בתוך... ואיתך... ועם הרגעים... ועם השקט...

כולי מוצפת, כ"כ הרבה רגשות מעורבבים
הערכה, הוקרה, גאווה, ענווה, כמיהה, שקט, התרגשות
בעיקר אהבה ושייכות, השתייכות,
מרגישה כל כך שלך,
הכי שלך שאפשר.
יהיו לי עוד מילים יותר מאוחר,
בנתיים אני זקוקה להיות קצת עם כלום ועם עצמי,
אולי אני אלך לנוח.

כלבונת שאוהבת
}{