-
בלוגים
מיש
החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.
הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).
אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.
ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.
ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.
הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.
מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 14 שנים. 20 ביולי 2010 בשעה 4:41
נשלחתי למשימה של חצי שעה במדינה אירופאית מדהימה.
פלאג אחד שהסתתר בתוכי במסע שבין שתי מדינות, שלושה לילות וארבעה ימים במלון חמישה כוכבים,
חלק מהזמן על שש, ככה זה כשאת בתוך 24/7...
המשימה שלשמה נשלחתי, הושלמה בהצלחה.
גם משימות המשנה של הכלבה הושלמו (חלקן בהצלחה ובחלקן פישלתי ושילמתי, או שאולי עוד אשלם).
הפתעה ענקית הוכנה עבורי כשאני עוד הייתי באוויר... הבעלים שלי הלביש עליי סוגריים !
אח"כ ממרחק של אלפי ק"מ, דאג שארגיש אותו הכי קרוב ומחבק וביחד שאפשר.
ד(ג)ברים מעניינים שהתבהרו משם והכרויות חדשות או שלא...
עכשיו אני בדרך הביתה.
החלטות ובחירות חשובות לפניי.
ההתנתקות מהסביבה שלי עשתה לי טוב, עשתה לי גם מוזר...
כשיוצאים מהאקווריום (או במקרה שלי מהכלוב) רואים את החיים בפרספקטיבה אחרת,
אפשר להתאפס (תרתי משמע) ולהמשיך ממקום חדש.
ואני עדיין לפעמים לא מצליחה להאמין, שאלה החיים שלי, שזה באמת קורה לי, שזאת אני.
נזכרת שוב בתשובה שהוא פעם נתן לי על זה: "ואולי זה הכי את".
לנחות חזרה בישראל, לחכות למזוודה בטרמינל, לפתוח את האדומה שלך שנפתחת במילים: "את שלי."
מה צריכה כלבה יותר מזה... ?