אתמול (או יותר נכון היום) הלכתי לישון (כהרגלי) אחרי חמש בבוקר.
התעוררתי בצהריים.
עוד הייתי במצב נימנום מתקדם, כששמעתי את המנגינה של התזכורת בנייד, שהיה בהטענה בצד השני של הבית, שמשום מה נפסקה באמצע.
מוזר.
יכול להיות שהוא פה ?
נאאאא - אם הוא היה בא, הוא בטח היה מעיר אותי...
ואז שמעתי מנגינה אחרת (שחשבתי שהיא של הנייד שלו), אבל הייתי בטוחה שאני מדמיינת.
* מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע שכבר היה אירוע בעבר, שהייתי משוכנעת שהוא פה, והוא לא היה. הזיתי...
קמתי מהמיטה ובדרך למקלחת ראיתי מקצה המסדרון שהמאוורר בסלון פועל, תארתי לעצמי שאולי שכחתי לסגור אותו לפני השינה.
ואז... כשהייתי במקלחת, מתחת למים הזורמים, מצחצחת שיניים ומסתבנת, אוליביה ניוטון ג'ון התחילה לשיר !!
אז, קלטתי סופית שלא הזיתי ושהוא נמצא פה.
הלב דופק... אני מתאפקת שלא לצאת לסלון ככה, כמו שאני עם המגבת, אבל יודעת שהוא רוצה שאני אגיע "מאורגנת".
אני מסיימת להתנגב, דאודורנט, מתלבשת ודואגת לחוטיני כמו שהוא אוהב.
מתמרחת בקרם על כל הגוף, פרט לברכיים, הניסיון לימד אותי שקרם גוף וזחילה לא הולכים יחד.
אוספת את השיער בקוקו, למרות שמתארת לעצמי שהוא יוריד לי אותו מהר מאד...
זהו, מוכנה.
יוצאת לסלון, שומעת שהוא במטבח.
יורדת לשטיח לעמידת שש, ידיים פרושות לפניי, המצח מונח עליהן, הישבן מונח על הקרסוליים.
ממתינה.
שומעת ומרגישה את הצעדים שלו מתקרבים, הלב שוב מתחיל לדפוק בעוצמה.
הוא רוכן אליי, לאט... נותן לרגע הזה את הכבוד שלו.
מתיישב על כסא, שולח יד מלטפת ומושך אותי אליו.
אני על הברכיים למרגלותיו, המבטים שלנו נעולים.
נשיקה. ועוד אחת. חיוך. ועוד נשיקה ונשיכה. וחיוך. ונשיק(כ)ה.
"התעוררת גורונת שלי ?"
אני מהנהנת עם הראש מצד לצד, "עוד לא..." ומניחה את הראש שלי על הירך שלו.
תודה שבאת. אפילו שאין פה מזגן וחם...
תודה שאתה מרגיש אותי וידעת לתת את מה שכל כך רציתי, גם בלי שביקשתי.
זו הפעם הראשונה שרציתי משהו, מאד מאד, ולא ידעתי איך לבקש אותו.
תודה שאתה.
לפני 14 שנים. 15 באוגוסט 2010 בשעה 20:40
