מיש

הייתי אחרי כמה ימים מטלטלים שהתישו אותי. השעה, קצת לפני שבע בערב.
אני ישנה.
SMS ממך מעיר אותי: אני רוצה אותך במרכז מחר בבוקר

עונה לך בSMS: אז אני אשאר במרכז...
----------------------------------------------------------------------------------------------

סופה של שיחת מסנג'ר ארוכה בלילה (אצלי זה נחשב ל'ערב'...):

00:32:32 תהיי מוכנה מחר בתשע. ליד המחשב.
00:33:02 מוכנה זה לבושה ונעולה ? תיק מוכן ?
00:33:11 כן.
00:33:23 כן אדוני
00:33:38 ולכי לישון עכשיו
00:33:48 אני רוצה אותך ערנית.
00:34:08 אפשר 10 דקות ?
00:34:36 לסיים עיניינים ? לשלוח לבעלים שלי "משהו שהוא לא יודע עליי" ?
00:34:44 אפשר.
00:34:49 תודה
00:34:59 לילה טוב
00:35:03 לילה טוב
00:35:06 }{
00:35:09 }{
----------------------------------------------------------------------------------------------

9:00 בבוקר. ישובה מול המחשב, מוכנה.

אתה לא מחובר במסנג'ר, אבל זה משהו שיכול להשתנות בכל רגע.
אני בנתיים נכנסת לצ'ט, קוראת בלוגים, מגיבה, מושכת זמן.
יודעת, שאתה יודע, שבדקות האלה, האדרנלין הולך וממלא אותי.
גם השלפוחית הולכת ומתמלאת - אבל אין מצב שאני עוזבת את המחשב.
כן, יש לי אפשרות לקחת אותו איתי לשירותים, אבל מכיוון שאני לא בבית שלי, זה עלול לגרור אח"כ שיחת:
"מיש, את בסדר ? את לא חושבת שאת קצת מגזימה ?" אז אני מעדיפה להתאפק.

10:06:23 - SMS נכנס: תתקשרי

מיד מתקשרת, מאד מתרגשת (לדבר איתך בטלפון זה אירוע נדיר שיש לו השלכות מיידיות על הגוף שלי).
שומעת את ה"מה שלומך ?" הרך שלך בטלפון ונמסה כולי.
אנחנו מחליפים כמה משפטים קטנים ואז...

"תהיי בעוד עשר דקות ליד הקפה."

פאוזה... (ברור לי שעומד להגיע המשך ואני ממתינה בסבלנות לשמוע אותו)

"רכב יעצור לידך ויזמין אותך להכנס, הוא ישאל - אם את מיש"

ברגע הזה, האדרנלין כבר עומד להתפוצץ בי.
נדמה לי ששאלתי אותך "אם מותר לי לפחד" ונדמה לי שענית בחיוך "תמיד."
נדמה לי גם ששאלתי "מה אני עושה...?" ונדמה לי שענית "כל מה שתתבקשי, לא ?"
בטוח שכן שאלתי: "אני יכולה בבקשה לעשות פיפי זריז לפני שאני יוצאת ?" וקיבלתי אישור.

אני יורדת למטה, הולכת לכיוון הקפה, בדרך חושבת לעצמי, שאני לובשת את השמלה החדשה שלי מאמסטרדם, ושאני מרגישה בה יפה,
וקצת מחמיץ לי הלב שמישהו אחר יהנה מלראות אותה עליי לפנייך, ושאתה לא תראה שהתיפייפתי לכבודך.
אבל מיד מזכירה לעצמי, שגם אם שלחת מישהו אחר לאסוף (ומי יודע מה עוד) אותי, זה עדיין בשבילך ...!!

אני ליד הקפה, מחכה, אין לי מושג מה מצפה לי, אבל יודעת בוודאות שבוטחת. בך. בהחלטות שלך. בשליטה שלך.
בבעלות שלך. במקום שלי.
חולפות כמה דקות ואני רואה את הXXX שלך מרחוק - משייט לכיווני, ועדיין, אני לא יודעת אם זה אתה שנוהג בו.
אני ממש לא בטוחה שזה לא גבר אחר שיושב שם ליד ההגה...
עוברת לי בראש המחשבה, שהסיכוי שמישהו אחר ינהג את הרכב שלך, ולו לכמה מטרים, קטן ביותר. מצד שני אני חושבת,
שזה כבר נעשה בעבר (הרי קראתי ולמדתי את הבלוג שלך כ"כ לעומק, והסרטתי אותו בראש שלי עד לפרטי פרטים).

הרכב עוצר לידי, הלב שלי נוחת לתחתונים (חוטיני לא ממש בנוי לאירוע כזה) ( :
החלון במושב שליד הנהג יורד לאיטו...

"את מיש ?"

"כן"

"כנסי"

אני פותחת את הדלת, עולה לרכב המוכר ומתיישבת.
שותקת.
שקטה.
הרכב מתחיל לזוז...