מיש

"מה התוכניות למחר ?"
"להיות מוכנה בשעה 9:30 (כמו שביקשת)... ואז לעשות מה שתבקש !"

בוקר, אני מתארגנת. SMS ים:

9:22 - עשר ורבע בנמל תל אביב
9:24 - יוצאת עוד חמש דקות... בוקר טוב אדוני!

(מגיעה לנמל)

10:06 - אני פה, עם אחותי בטלפון, לחנות את הרכב?
10:07 - כן
10:14 - חניתי וגם סיימנו לדבר...
10:16 - האנגר XY
10:17 - מחפשת

בעודי הולכת בכיוון האנגר XY, אני רואה את 0 עומד מולי, עם דפדפת ביד.
O הוא חבר טוב (וקצת יותר מזה) שהכרתי לפני מעל שש שנים דרך חברה משותפת - מהקהילה.
חיבוק גדול, מחליפים שתי מילים ואז הוא שואל מה אני עושה פה, תוך כדי שאני נפרדת ממנו אני עונה "אני אמורה להפגש עם הגברים שלי..." וממשיכה ללכת.

מתקדמת עוד כמה מטרים... ואז רואה אותו הולך... בערך עשרים מטר ממני... הוא לא רואה אותי (מפתיע) - ואני מתלבטת מה לעשות...
מה אני אמורה לעשות במצב כזה ? לקרוא לו ? 'הי אדוני' או 'מס' 1' ? או לצעוק את השם שלו ?
אני חושבת שמעולם לא קראתי לו בשמו (רק אמרתי את שמו כשדיברתי עליו עם אחרים),
ובכל זאת, לעיתים מאד נדירות אני זוכה להזדמנות לראות אותו, מבלי שהוא רואה אותי או מבלי שהוא בכלל יודע שאני רואה אותו...
לפספס הזדמנות כזאת ? בכלל יש לי ברירה אחרת ? כל העניין הזה די מסובך ! מה עושה כלבה במצב כזה ?
בעודי מתלבטת, הוא כבר צובר פער לפניי כשאני צועדת מאחוריו בקצב יותר איטי (בכל זאת, אני על עקבים) (והוא בכושר הרבה יותר טוב ממני).

10:19 - מחליטה לשלוח לו SMS: "יפה לך בז' "
הוא עוצר, מסתכל על הנייד, מרים את המבט ורואה אותי מתקרבת. מחייך.
אפילו לא פתח את ה-SMS (אח"כ אני אומרת לו ששלחתי אז הוא בודק וצוחק).

אנחנו הולכים.
נכנסים לבית קפה, הוא משאיר לי הוראות מה להזמין ונעלם לשירותים. חוזר, ומתיישבים.
מה שאני הכי רוצה לעשות, זה לרדת לרצפה, אבל אני ממשיכה לשבת על הכסא, רוכנת הכי נמוך שאפשר.
מדברים, שיחה לא פשוטה, נושא טעון, אני טעונה.
הוא שותה את האייס שלו, אני לא שותה את הקפה החם שלי (לא מפתיע).
באיזה שלב, אני אומרת לו כמה שהייתי רוצה לרדת לרצפה עכשיו, הוא מסמן לי לקום ושהולכים.
הקפה שלי נשאר על השולחן כמו שנולד.

חוזרים להאנגר ההוא (XY) ונכנסים פנימה.
הוא מוביל אותי לחלק האחורי, מגיעים לשירותים, נכנסים לשירותי הגברים.
מסמן לי להכנס לאחד התאים ונכנס אחריי, הדלת נסגרת, צפוף (לשמחתי), עומדים צמוד.
הוא מוריד את הקרש של האסלה ואחרי הוראה שלו, אני מתיישבת.
הוא נעמד מולי.
ברור מה עומד לקרות עכשיו, נכון ?
לא נכון !
"את יכולה לחבק אותי..."
ואני מחבקת, מתרפקת, מתחברת, נצמדת לירך שלו, נושמת אותו.
הטלפון שלו מצפצף.
"חכי פה ותסגרי את הדלת"
"לנעול ?"
"כן, ואם אני דופק בדלת, תפתחי"
יוצא. סוגרת. נועלת. מחכה.

11:02 (מסתכלת על הנייד, כדי לוודא שיש קליטה)
מחכה.
מחכה.
מתחילה לעשות לעצמי צמות, מלא, כל הראש.
מחכה.
בוחנת את הדלת שלפניי, דלת מהממת... מעץ... צביעה מקצועית, צבע מהגוני כהה שאני אוהבת. אחלה דלת.
(בודקת קליטה בנייד)
מתחילה להרגיש את השלפוחית... לא יודעת אם זה אפקט פסיכולוגי של ישיבה בתוך תא שירותים, או שהיא באמת כבר מלאה.

11:15 - שולחת לו SMS: "יש לי פיפי..."
מחכה.
שומעת צעדים. למעלה ? בצדדים ? זה קצת מבלבל...
פתאום מגלה שיש לי איזו שערה סוררת בגבה
(אז מיששתי לעצמי את העפעפיים, נראה אתכם יושבים משועממים בתא של שירותים ולא מתחילים למשש משהו).
מוציאה את הפינצטה מהתיק ומתחילה לסדר את הגבות (השבח לאל - על תיק מלא בכל טוב).
מסתכלת במראה הקטנה שלי ומתרשמת מהגבות ומהצמות ( :
מחכה.
שוב צעדים. הפעם ממש מתקרבים. מישהו נעצר ליד הדלת.
דלת נפתחת. מישהו נכנס.
לתא הסמוך. המים יורדים. דלת. צעדים מתרחקים. שוב לבד.
מחכה.
שומעת למעלה קולות, שולחנות, צחוקים, לא יכול להיות שעושים לי מסיבת הפתעה, אין שום אירוע מיוחד שיש לציין (בטח לא היום או בשבוע הקרוב).
מחכה.
מתלבטת אם להתחבר לכלוב דרך הסלולרי, לא כדי להפיג את השעמום,
אלא רק כדי לשלוח לו הודעה ולשתף אותו בכל האירועים המרתקים שמתרחשים כאן והוא מפספס!
מחליטה לוותר על זה, אפילו לא מוציאה את הפנקס כדי להתחיל לרשום.

11:45 - SMS ממנו - "תעשי יקח לי עוד כמה דקות"

11:45 - "תודה"

אני קמה כדי לעשות פיפי ומגלה תמונה מצויינת מעל השירותים, שהייתה כל הזמן מאחוריי.
מצלמת אותה בסלולרי למזכרת.

מתרוקנת. היה לי ממש מעט (כנראה שזה היה צורך פסיכוסומטי או משהו כזה).
מחכה.

11:57 - בודקת קליטה (נו ברור שיש, הרי כבר התכתבנו).
שוב צעדים.
הפעם אני שומעת כמה סוגים של פסיעות, זה יותר מזוג נעליים אחד...
שוב, הצעדים נעצרים ליד הדלת שלי.
אני מפסיקה לנשום.
דפיקות בדלת.
אני פותחת את הנעילה, ואז את הדלת.
היא... עומדת שם במרחק של שני צעדים מהדלת !
שמלה קלאסית שחורה ארוכה, אלגנטית, השיער שלה פזור. היא יפה. כולה מרוגשת. גם אני.
אני נעמדת ואז רואה אותו עומד שם לידה.

"בואי."

עולים למעלה, מתיישבים ליד השולחן (שלושתנו). אני מתחילה להבין מה קורה כאן, מה קרה כאן, מה לא קרה.
אח"כ 'שלה' מגיע.
יושבים כולנו, מידי פעם אני נשלחת לקחת תפריט, לקרוא למלצר, להביא מלח, אח"כ את הקפה, להגיש חשבון.
אווירה נהדרת, חופשיה, מוכרת.
כמה רציתי שנפגש, ארבעתנו, שהם יכירו אותו, שיראו אותי כשאני איתו...
אבל בעיקר, שהוא יפגוש אותם, שניים שהפכו בין רגע לחלק מהחיים שלי, שיש חיבור שהוא מעבר למילים, שיש הבנה, שיש קבלה, שיש אהבה.
אני כל כך אוהבת שהוא יודע הכל, מכיר הכל. אם אפשר היה, הייתי שותלת על עצמי מכשיר האזנה קבוע עם מצלמה, שיראה כל מה שקורה לי, שישמע (בעצמו ולא רק דרך הדיווחים והסיפורים שלי). כל מפגש כזה עם אנשים מהחיים שלי, זו התרגשות גדולה בשבילי.

קצת לפני 16:00, בחוץ, מתחבקים, כולם עם כולם, גם הגברים (איזה כיף לראות את זה).
אני והיא מרשות לעצמנו גם נשיקות, אחת עם השניה וגם עם הבעלים של רעותה.
הם מתרחקים.

"את יודעת איך להגיע ל-Z ?"
אני עונה שכן.
"טוב, אז נפגש שם"

אני נכנסת לרכב שלי ויוצאת לדרך, בדרך יש עומסי תנועה ואני מתלבטת אם לשלוח לו דיווחי תנועה אישיים.
אני כבר מכירה אותו, יש לו סבלנות של ברזל, כשיש עומס, אני זו שנכנסת למתח והוא רגוע כמו ליצי' - אני מחליטה לוותר.

כמה עשרות מטרים מהכניסה ל-Z (עומדת בפקק) מקבלת ממנו SMS:
16:03 - יש לי הקפצת עבודה. את משוחררת להיום. נהניתי.

16:04 - תודה

מוצאת מקום (חוקי) לעשות פרסה ומתחילה לחזור לכיוון צפון. אחרי כמה דקות עוצרת ומסמסת לו:
16:07 - גם אני נהניתי. אוהבת.

שעה עמוסה כאמור, אני מגיעה שוב לרמזור של הכניסה לנמל ת"א ומקבלת SMS
16:22 - שינוי בתוכניות תגיעי ל-Z

במקום להמשיך ישר ברמזור, לוקחת את הפניה ימינה (אחרי התלבטויות מהירות של 'מאיפה כדאי להסתובב'). שולחת לו SMS:
16:24 - רק מיידעת אותך שמאד פקוק שם. אני מסתובבת שוב...
16:24 - איפה את ?
16:26 - הגעתי לשם. חזרתי צפונה לנמל ועכשיו בשכונת דן
16:31 - על דיזנגוף דרומה


הוא מתקשר... אליי... הוא...(!) מתקשר (!)... אליי...(?) זה באמת קורה לי ?

אני מספרת לו שהגעתי והסתובבתי ונסעתי ושוב הגעתי ושוב הסתובבתי והייתי שם ועכשיו אני כאן,
ועולה לי בראש הסיפור של "הבית של יעל", על יעל שמספרת לאמא שלה בכזאת התלהבות,
על קורותיה בארגז שהועמס על הטרקטור ונסע וחזר ועלה וירד...
והוא צוחק בטלפון, כי הוא אוהב שאני נכנסת לשטף של משפטים כמו ילדה קטנה.
פתאום יש לכמה רגעים מין שיחה כזאת של כאילו גובה עיניים, אבל זה לעולם לא באמת כזה, רק נראה ככה לאיזה זמן.
הוא מסביר לי לאן הוא רוצה שאני אגיע (אני מרוצה, הוא היה קשוב לדיווחי התנועה שלי).
אני עדיין בפקק, אבל כבר רואה את הרכב שלו ממתין לי בצד השני, הלב שלי שוב מתחיל לדפוק.
עכשיו אני יכולה להודות בפני עצמי, כמה התעצבתי כשה-SMS על הביטול הגיע ולא הספקנו להגיד שלום כמו שהייתי רוצה...

אז היה לנו עוד זמן של שנינו לבד, של ניגודים, של כואב ואוהב, של בכי וצחוק, של שתיקה ודיבור, של יחד.
ויכולתי אח"כ להמשיך את דרכי בפקקים הביתה, כשאני מרגישה אותו בכל מ"מ בגוף שלי.
ולא אכפת היה לי שהדרך מתארכת וששוב אני מחכה מחכה ומחכה, כי הייתי מלאה.
אני עדיין. כל רגע.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

חלק מהעוצמה של המפגש, גובר בשעות ובימים שאחריו, כשהאסימונים נופלים ויש תובנות.
עולות תחושות (לפעמים גם סרטים) אני מדברת עם אנשים שקרובים אליי, אני מדברת עם עצמי (חלק מזה, כשאני כותבת לו), ובעיקר אני מדברת איתו.
אני משתפת אותו במחשבות שלי ובדברים שעלו בשיחות עם מקורביי, הרבה פעמים, דווקא בשיחות האלה אני מגיעה לשיא ההתרגשות (אולי גם הוא, אני לא באמת יודעת).

אז מה שעבורי היה מובן מאליו, לחכות... כמה שהוא יחליט, וגם אם אני שולחת לו SMS, זה רק כי עולה צורך ולא כי איבדתי את הסבלנות, מסתבר, שזה בכלל לא מובן מאליו, לחכות כמעט שעה, סגורה בתא שירותי גברים במסעדה, מבלי לחפש דרכי מילוט מנטאליות כמו טלפון או אינטרנט (מה שהיה אפשרי בהחלט).

מה שעבורי הופך לנורמה וגורם לי לכמיהה מחודשת לאקסטרים, היא לטענתו, העובדה שאני כבר כל כך עמוק בפנים, וחיה אקסטרים, שהריגוש כבר הפך לסוג של שיגרה.
מה שגורם לי להסתכל על חוויות שמתרחשות סביבי ולקנא...
וכן, אני מרגישה על זה כפוית טובה, קטנונית, מפונקת... כי אני באמת חיה את החלום.
בעומקים שבהם אני נמצאת, אני עטופה בדאגה שלא תאמן, אהובה ומטופלת ממש כמו גורה.

אז דיברנו על כל זה והסברנו לי, מה עובר עליי ועיבדנו את החוויה וחזרנו לדבר עלינו...
התגעגעתי לדבר עלינו...

מתחילה לחזור לעצמי, למקום שלי... לשקט ולשלווה. רק משם, אני אוכל להסתכל קדימה ולצדדים.

לעת עתה, אני לגמרי כאן ! ברגע הזה ! במקום שלי ! חוזרת לעצמי.

גורה (מי)שלו