מיש

בית קפה, ארומה, קניון מרכזי, שעה עמוסה, הומה אדם.
שני הפוך חזק ועוגת שמרים.

גברים וכלבתו.

מתיישבים. הוא עם הפנים אל הקהל, הכלבה מולו.
נשלחת לרצפה לכריעה על שש (זאת והפה הגדול שלה).
הכלבה מביטה רק אל הבעלים שלה... כולה מחוייכת.
הבעלים מביט בה מרוצה, ער ונהנה מהמבטים הנוספים שנשלחים לכיוונה(ם?).

הקפה מוכן. השם (עופר?) נשמע בכריזה.
הוא מסמן לה (לקום) להביא את המגש.
עינת (שמאחורי הדלפק) מנסה (ללא הצלחה) לחנוק את הצחוק ומחליפה צבעים,
מגישה את ההזמנה, עם מבט של קנאה והערצה.

מקבלת אישור לשתות את הקפה כשהוא חם (לא להתרגל לנדיבותו המוערכת).
מקבלת גם אישור, ללכוד עם השיניים והלשון חתיכות מהעוגה שלו, שנקרעו באהבה והושמו בצלוחית שלה.

מספיקים עוד לזרוק לאוויר, כמה משפטים מסכמים לשיחה של כמה שעות קודם.
עמוק. עוצמתי. קליל. מחוייך. נכון.

נפרדים. הלך.

הכלבה עוברת לשבת במקום הבעלים, ועכשיו יכולה להחזיר מבטים לאלו המסוקרנים.
שמה לב, שיש לה מעריץ חדש (שאולי קורא כאן ?) גבר שיושב בשולחן הסמוך ובוהה...
מוציאה טיפות אף ומטפטפת שתי טיפות בכל צד, הנשימה מתחילה להפתח ( :
מסיימת את הקפה, לוקחת עוד ביס מהעוגה (הפעם קורעת לעצמה חתיכה ואוכלת עם האצבעות).
ההוא ממשיך לבהות.

קמה, מרגישה יפה וסקסית בטירוף.
מתחילה ללכת, העקבים הגבוהים של המגפיים מדגישים כל צעד, נהנית מהמקצב של הצעדים. מרחפת.
מרגישה את המבטים של המסוקרנים עוקבים אחריה כשהיא מתרחקת.

נעצרת מול אחת הכניסות של הקניון לברר משהו עם אחד המאבטחים.
המעריץ שלה דואג להשאר בסביבתה, נשען על עמוד וממשיך לבהות.
לרגע נדמה לה שהוא שתול (מתנהג ככה בכל אופן), אבל יודעת בוודאות שהוא לא,
מה שהופך את כל העניין ליותר מרגש והרבה יותר מפחיד.

ממהרת חזרה לתוך הקניון ומשם מתחמקת ליציאה אחרת ונכנסת לרכב שלה. מתניעה ונוסעת.
בודקת במראות שאין אחריה מעקב.

עצירה קצרה (אבל מאד משמחת) אצל איזו אמיתולוגית מיוחדת.
עצירה נוספת (אפילו קצרה יותר) בעבודה.
נהנית מהעיניים הבוחנות של הבוס שלה שיוצאות ממקומן, שמרגיש בלי לדעת, את המקום שממנו היא מגיעה
(לו ידע ששעה קודם הייתה על שש באמצע ארומה...כמה היה נותן כדי לראות את זה).

זה בקטן לקחת סיכונים, ובגדול לקחת את החיים !


* הסיכונים הגדולים, האמיתיים, נשמרים בנתיים בארכיון... בפרטיות... אולי פעם יראו אור.