מיש

אנחנו נוסעים ברכב שלו, הוא נוהג, לי כמובן אין מושג לאן...
אני (מתוך מבוכה) מקשקשת על צבע החולצה שלו, לדעתי זה ורדרד, אולי ורוד סגלגל בהיר. הוא חושב לבן.

הסרטים בראש כבר מוקרנים, אני שואלת לאן נוסעים ומקבלת את המבט המופתע הזה של 'זה עיניינך ?'
אני זורקת את הניחוש המוביל שלי:
"נוסעים ל'בכוח' ?" ...בתקופה האחרונה, כל דבר נראה לי שקשור בה ( :

אנחנו בחולון... מתקרבים לאיזור שאני מכירה, ה-GPS מכוון למוזיאון הילדים, הוא נכנס לחניון, אני מחייכת.
"אנחנו הולכים לדיאלוג בחשיכה ?"
"את מכירה ?"
"מס' 1... הייתי פעמיים, אפילו כתבתי על זה בכלוב, הייתי בטוחה שקראת..."
"מצוין, תוכלי להיות המדריכה שלי"

מגיעים לכניסה, הוא ניגש לקופה להוציא את הכרטיסים שהזמין ואני מחכה כמה מטרים ממנו, מתרגשת.
ניגשים ל- locker ואני מאכסנת בו את כל הבית שלי (אשה, כלבה, לכולנו יש תיקים שיש בהם הכללללל),
הוא נותן לי את המפתח של הרכב ואת המשקפיים שלו.
אני נדהמת מזה, שגם כשהוא כביכול מוותר על חלק מהשליטה, כל מהותו היא שליטה, פשוט יש לו את זה.

אנחנו מצטרפים לקבוצת האנשים שבעוד דקות ספורות, עומדים להיות (ללא ידיעתם) ניצבים בסרט שלנו.
אני יודעת מה מצפה לנו, אני כבר הייתי כאן פעמיים, הוא לא עבר את החוויה בעבר (ככה לפחות הבנתי... יכול להיות שהבנתי לא נכון ?)
יש לי איזו עליונות מסויימת על המצב, עליונות שאני ממש לא רוצה, אבל קיימת (לפחות לכאורה).

נכנסים.

צבעים... ותחושות...
פורסם לפני 246 ימים ב - 7 במאי, 2010 בשעה 11:34

אם זה היה לבן... או ורדרד... או ורוד סגלגל בהיר....
זה פתאום הפך אחרי שעה לדבר הכי לא רלוונטי.

בעלטה היא (החולצה שלו) היתה כל כך נעימה על העור שלי. צמודה אליי מאחור ומלפנים, מלמעלה ומסביב,
נוגעת בפטמה ששוחררה מהחזיה החוצה, וחשופה עכשיו גם לאצבעות של זרים.

אתה נצמד אליי בגבי ומדביק אותי אל הקיר הקר, הפטמה שלי מקבלת צמרמורת קלה,
אני מרגישה אותך מחובר.

הרעידות שלי מהאצבע שלך, הרעידות של הצחוק של שנינו, הרעידות של הסאונד.
הכל מעורבב.
הרצפה, הקירות, הספסל, השטיח, הישבן החשוף, היד שלך, הברכיים שלי,
הלחי שלי שמתחככת בשלך ואח"כ בכתף שלך, בירך, ברגל, באיבר שלך.

להריח אותך, למשש, לטעום, להקשיב, להרגיש - חוויה על חושית, אני עדיין בספייס.

בחיים לא הייתי מדמיינת שהפעם השלישית - תהיה על שש...

* ואת הסגלגלים על העור שלי... כן אפשר לראות!

כבר בתחילת הסיור, כשהתבקשנו להתיישב על הספסל, הפתרון האידיאלי לצפיפות היה, שאני ארד לרצפה,
אח"כ כבר היה רק טבעי, שאמשיך לזחול לצידו (או למרגלותיו) של הבעלים שלי.
ברגעים מסוימים הוקמתי על רגליי, כשהמדריך (שהוא עיוור בעצמו) מישש אותנו כדי ללוות אותנו הלאה,
היו רגעים שאחד ה"ניצבים" הרגיש שאני על הרצפה, היו רגעים שמישהו אולי נגע בי והרגיש משהו.

כל הזמן הזה, אני יודעת שהמקום נמצא בפיקוח של מצלמות לילה, מישהו יושב בבקרה וצופה בנו, בי...
זוחלת, נצבטת, מנושקת, נחדרת, נחשפת.
השמלה שלי מורמת והישבן שבתוך החוטיני חשוף, החזיה מופשלת והפטמה שלי כולה בחוץ.
באיזה שלב, מישהו שואל אותי באוזן אם אני בסדר. זה לא הוא... זה מישהו זר... אני עונה שכן.
"את בטוחה?"
"לגמרי" אני עונה.
ויודעת שזה היה מישהו מהצוות, מישהו שעובר ממש איתנו את החוויה הזאת, סביר להניח שלא מבין אותה...

אח"כ מתנהלת שיחה, עדיין בעלטה, כולם ישובים על ספסלים שמקובעים לרצפה סביב השולחן,
אני על ברכיי מתחת לשולחן, הראש שלי מונח על ירכו של מס' 1, אני מנסה להתרכז בשיחה, אבל מתקשה.
כשהמדריך עושה סבב מסודר של שאלות ומדבר עם הבעלים שלי, שכרגיל ממעט במילים,
אני יודעת שעוד רגע הוא יפנה אליי, וזה אכן מגיע.
הוא שומע שהקול שלי לא מגיע מגובה האוזן, שהוא בא ממקום נמוך יותר,
מס' 1 מושך אותי למעלה להתיישב לצידו, נצמדת, זה נעים כמו להיות למטה... רק יותר מביך ( :

ההתרגשות עדיין פועמת בכל נים בגוף שלי, כשאני כותבת את זה עכשיו, אחרי שמונה חודשים.
נדמה שזה היה אתמול או בחיים אחרים לפני מיליון שנים...